מהרגע שהתחלתי לטפל ידעתי ש"אצטרך" להוציא קלפים. לא ידעתי מדוע,
רק ידעתי שאצטרך.​ רק שזה לא היה הזמן המתאים. כי יש עומס בעבודה,
וכי זה פרוייקט נורא גדול, וכי יש ילדים, וכי יש המון קלפים נפלאים
ומי בכלל צריך גם את הקלפים שלי. 

אבל היתה לי בעיה. הם ניקרו בי. הם ניקרו לי. 

כל פעם ששוחחתי עם מטופלת בין הפגישות, בכל פעם שראיתי מישהי שרק לרגע שכחה היכן בדיוק ממוקם הסנטר שלה, כשראיתי סערת רגשות שמסתירה את הרגשות, כשראיתי בליל טיעונים מנוגדים אשר מהווים עננים לרצון האמיתי והפשוט, כשראיתי ריקות במקום מלאות, בכל פעם כזאת היה בי קול שאמר, "אם היא עוצרת לרגע, והיתה שולפת קלף, היה בה מקום לשקט".

ועדיין לא הוצאתי אותם לאוויר העולם, כי עבודה, כי ילדים, כי חיים.

ואז, לפתע ברגע, כשברחמי משתכשכת לה מי שלימים נולדה להיות ביתי המתוקה, הם פרצו החוצה ממני ישר אל המקלדת.

הם נכתבו כל כך מהר, כל כך בשטף, שהבנתי שיש להם חיים משלהם, והחיים האלה הם מחוצה לי. בהמשך, ועד עצם היום הזה, בכל פעם שאני קוראת את הטקסטים הם מפתיעים אותי מחדש, מאירים לי עוד זווית, מרווחים לי עוד נשימה, מאפשרים שלי עוד רגע של הוויה.

 

קלפי אפשרויות נפתחות הם כבר לא שלי, ואולי מעולם לא היו. הם שלך, בשבילך, ובכל מי שתפגוש בהם בדרכה.

שתהא דרכנו ברוכה.

טלי ויטנברג,

יוצרת קלפי אפשרויות נפתחות.

10 ימים, 10 קלפים

כתבי לנו כאן ונשלח לך במשך 10 ימים קלף ואת המסר העמוק שלו. 

2019 © כל הזכויות שמורות לטלי ויטנברג. פרסום תכנים מן האתר תחת אישור בכתב