איך לא תהיי לבד אף פעם

לפני כעשור בערך, היתה לי קליניקה פעילה וקרו בה תהליכים מרגשים.

ליוויתי באותה תקופה נשים אל עבר הזוגיות שלהן.

כל מי שהיתה או נמצאת בתהליך חיפוש זוגיות יודעת,

הלבד פועם ומפמפם בכל השבילים במסע הזה.

באחד המפגשים, עם אישה יקרה מאוד, אחרי תהליך עבודה אנרגטית שעשינו, היא אמרה לי את הדבר המופלא הבא שלא אשכח לעולם:

"אני רוצה רגע להמתין עם הזוגיות. סוף סוף מצאתי את עצמי, אני רוצה להנות קצת איתי."

אני לא בטוחה אם זה הציטוט המדוייק כי עבר המון זמן,

אבל המתנה שהיא גילתה אז, היתה שהיא בעצם לא לבד. היא כל הזמן עם עצמה. הן שתיים.

ולא רק שהן שתיים, אלא לשתיים הללו ממש נעים ביחד.

היופי הוא, שגם את שתיים: את, ועצמך.

.

ועל המתנה הכי שווה הזו, מתנה שאין עליה מבצעים משום סוג, והיא גם לא פגת תוקף,

נדבר היום.

מתחילות :)

.

חוויית הלבדות היא חוויה קיומית, ומה שהיה יכול להיות מצחיק בה, אלמלא זה היה עצוב,

היא שכל בני האדם חשים אותה,

וכמעט כל מי שחש אותה מרגיש שזהו קלקול פרטי וחריג שלו.

כמה מוזר.

.

לרוב אנחנו מתחילות מהפרקטי ועולות לרוחני, הפעם נלך ההיפך: מהרוחני לפרקטי.

ברמה הרוחנית, תחושת הלבדות היא הדבר הכי הכי טוב שיכול להיות לנו!

כל הרעיון הוא לחתור כל הזמן לאחדות, לחיבור, לגדול מתוך הלבד אל היחד, ואיך נעשה זאת אם לא נרגיש לבד?

איך נייצר זוגיות אם לא נרגיש לבד? (מפגש בין נשמות)

איך נייצר קבוצות חברים אם לא נרגיש לבד? (מפגש וקירוב בין קבוצת נשמות)

איך נייצר ילדים אם לא נרגיש לבד? (חיבור גשמי ואיחוד בין שתי נשמות שלאורך שנים רבות יוצר עוד ועוד אנשים שמחוברים זה לזה ברשת גנטית מסועפת מאין כמותה).

לא שאנחנו עד כדי כך מצטיינים באחדות, כן?

אבל זו הלמידה וזו העבודה שלנו כאן, כאנושות.

.

בתרגול הרוחני אנחנו נרצה לייצר אחדות בכל המישורים:

בינינו לבין עצמנו,

בינינו לבין הייקום,

בינינו לבין הטבע,

ובינינו לבין אנשים אחרים: ילדים, בני זוג, חברים, בני משפחה, אנשים קרובים ורחוקים, לאומים שונים ועוד.

.

מאוד מאוד מאוד מאוד נפוץ לראות אנשים שמתרגלים תרגול רוחני ומשקיעים המו בחיבור לייקום ואולי לטבע,

אבל בכל הקשור ליחסים בינאישיים -שום אחדות ושום נעליים, ולפעמים גם להיפך:

צדקנות, בדלנות, גאוותנות, ניתוק רגשי, ביקורתיות ועוד.

אם אתן מדמיינות עכשיו דמות מסויימת כשאתן קוראות את המילים האלה, וחושבות שאני יורדת עליהם או מתנשאה מעליהם, אז אני לא!

את הלמידה הזו הבנתי קודם כל על עצמי לפני שהבנתי אותה על אחרים.

ראיתי איך אני מתחברת יותר ויותר לעצמי ולייקום,

ובמערכות היחסים הכי קרובות שלי אני מרוחקת, מנוכרת, צדקנית ועוד.

מכשהבנתי את זה, אני שמה על זה דגש גדול, ומקווה שלאט לאט מצליחה יותר ויותר, אבל אני בהחלט עדיין צועדת בשביל הזה.

.

אם כן, ברמה הרוחנית תחושת הלבדות היא מצויינת, כי היא מאלצת אותנו להתחבר שוב ושוב,

לנסות שוב ושוב,

חרף הפחד להידחות,

חרף כל האכזבות והכאבים שכבר חקוקים בליבנו,

תחושת הלבדות דוחקת אותנו לעשות את התרגול הרוחני הכי גבוה- להתאחד.

.

ואת שאר המייל שלנו היום, נקדיש לרמה הפרקטית.

איך לא נרגיש לבד?

אני מקווה שזה יהיה לכן נוח, כי לשם הפרקטיקה היום אני אענה על השאלה הזו סעיפים סעיפים,

אז קבלו את: התובנות שיעזרו לך, אולי, להרגיש פחות לבד.

סעיף מספר 1 - הכרה באימת הלבד האבולוציונית.

אמנם נולדנו לפני 20/30/40/50/60/70 שנה, או פחות או יותר, אבל כולנו ילדים של הורינו, והם ילדים של הוריהם וכך הלאה וכך הלאה.

והגנים שלנו, אלה שגורמים לזה שיהיה לך אף בדיוק כמו של סבתא רבתא שלך, אוצרים בתוכם עוד הרבה מידע, והמון מידע רגשי.

כלומר, החוויות הרגשיות של אבות אבותינו מפעילות אותנו גם כיום, ואימת הלבד של אבות אבותינו מפעילה גם אותנו.

איך זה עובר?

כיום, בשנת 2022, אדם יכול לשרוד בלי שום קשרים חברתיים:

קחו לדוגמא את יובל, רווק בן 30: הוא יכול לעבוד אונליין, בלי זוגיות, בלי משפחה ובלי חברים, להזמין אוכל בוולט וכך הלאה, ומידי פעם לגשת לרופא.

ברמה היומית אדם בריא לא תלוי פיזית קיומית באנשים הקרובים לו.

בחברה השבטית לעומת זאת, שכזכור המידע הרגשי שלהם עוד צבור בנו,

אם היית לבד - היית מת.

לא כביטוי, אלא פשוט מת.

ביולוגית אדם לבדו לא יכול לדאוג לכל צרכיו, לא אז בטבע ואגב גם לא היום.

גם היום יובל לא יוכל לשרוד הרבה אם כל עובדי וולט, הסופרים, חברת החשמל, המים, התברואה, הדלק ועוד - יעברו למדינה אחרת והוא יישאר לבד. רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד.

כך שהצורך שלנו לא להיות לבד, הוא בראש ובראשונה ביולוגי.

או במילים שיותר יעזרו לנו כאן, הפחד שלנו להיות לבד שקול ומרגיש ל - פחד מוות.

הפחד מלבד הוא בעומקו פחד מוות, ולכן ה"לבד" כל כך מפעיל אותנו וכל כך חי בתוכנו.

כשאנחנו מכירות בכך שזה פחד בסיסי בתוכנו, אנחנו כבר מרגישות מעט פחות לבד.

סעיף מספר 2 - ההכרה בביולוגיה.

זה אולי יישמע מובן מאליו אבל כדאי להתעכב על זה.

פיזית, ביולוגית, חומרית - אנחנו פשוט לבד.

רק לנו יש את הגוף שלנו, את הלב שלנו, את הידיים שלנו, אנחנו לא מחוברים פיזית לאף אדם אחר!

חברות יקרות, אנחנו באמת באמת באמת - לבד.

כך שתחושת הלבד, שמשותפת לכולם, נובעת בין השאר מתוך כך שהתודעה של כל אחד מאיתנו שוכנת בגוף הפרטי שלנו, שהוא באמת בנפרדות מלאה.

זה שברמת התודעה אנחנו מחוברים, זה סיפור אחר.

כלומר, את מרגישה לבד כי... וול... את לבד. גם אני.

אנשים מתאגדים, ברמת מדינות, חברות, קבוצות, כל זאת כדי להקל על הלבד הגדול הזה, אבל אף התאגדות לא תבטל את היותך גוף נפרד בעולם הזה.

אף אדם בעולם לא יפיג את בדידותנו משורש היותה.

סעיף מספר 3 - את ועצמך.

את הסיבה שאני לא מרגישה ממש לבד בעומק העניין אסביר כשנגיע לסעיף הבא. אבל כאן, בסעיף הזה אני רוצה לחלוק איתך את הרגע בו הבנתי קוגניטיבית את מהות ה"לא לבד".

גרתי אז לבד בתל אביב. זה היה מעט אחרי שסיימתי אוניברסיטה,

וגם ממש מעט אחרי שסיימתי זוגיות שמשום מה חשבתי שהיא תמשיך, אף על פי שכל הסימנים הראו את ההיפך.

הייתי בת 27, שזה מבחינתי בראש הגיל שהייתי אמורה להתחתן בו, חברותיי הטובות כבר התחתנו או היו בדרך.

זו היתה פעם ראשונה שגרתי לבד, עוד הייתי מאוהבת בבן זוג הקודם וקיוויתי שמשהו עוד יקרה שם,

והרגשתי ממש ממש לבד.

אמאלה כמה הרגשתי לבד.

אגב השיחות מסבתא שלי בהן היא אמרה לי כמה אני מסכנה שאני כל הזמן לבד בבית גם לא עזרו ;) היום זה מצחיק אותי, אז זה בכלל לא הצחיק אותי..

.

באחד הערבים באותה התקופה קראתי את הספר "כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טולה. עד היום אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים שקראתי.

הוא סיפר בספר על איזו חוויה אישית קשה מאוד שהוא עבר, ובעיצומה הוא אמר לעצמו: "אני לא יכול לחיות עם עצמי יותר!!"

באותו רגע הוא חווה מה שאפשר לקרוא לו הארה: הוא הבין שהוא לא אחד, אלא שניים.

כלומר, שיש את מי "שהוא" ויש את התודעה המתבוננת.

כלומר מעצם היותו הוא לא לבד.

אני לא ארחיב על הספר אלא אמליץ לכן לקרוא אותו,

אבל שימי לב - את תמיד עם עצמך. אתן שתיים.

השאלה איך *את* מתייחסת ל*עצמך*. כלומר, מה הקשר בין שתי ה"את" הללו.

אם "את" גורמת ל"עצמך" להרגיש טיפשה, חסרת אחריות, לא רצינית וכו' וכו',

אז שתיכן מרגישות מאוד בודדות.

אבל אם "את" גורמת ל"עצמך" להרגיש חכמה, אהובה, נהדרת ועטופה,

ואת גם מכירה בהיותך שתיים,

את כבר מרגישה הרבה פחות לבד.

סעיף מספר 4 - יש לנו השגחה והיא לא עוזבת אותנו אף פעם.

המילה השגחה, כמו כל מילה אחרת מהז'אנר (נשמה, עצמי גבוה, עצמי עליון וכיו"ב) היא להבנתי דרך גשמית ואנושית להגדיר את הבלתי ניתן להגדרה.

את התוכן למילה השגחה את תצקי בעצמך.

ההשגחה יכולה להיות קול פנימי בך שדיבר אליך לפחות פעם אחת בחיים.

היא יכולה להיות זו שסידרה לך את החניה הכי טובה בעיר בפעם הזו שביקשת חזק בלב,

או זו שעזרה לך לחמוק מסיטואציה לא רצויה.

היא יכולה גם להיות תחושה עמומה שמגיחה לפעמים - שאת לא לבד.

עבורי, התחושה הזו שיש מישהו או משהו שאני יכולה לדבר איתם,

היא זו שמאפשרת לי להרגיש תמיד מחוברת למשהו,

וגם כשאני מרגישה מאוד לבד או מאוד בודדה, וזה בהחלט קורה, אני מרגישה שיש לי את המקום הזה בתוכי לחזור אליו.

אם את רוצה שהמקום הזה יהיה זמין לך יותר,

אני רוצה להציע לך להתחיל לדבר איתו, עם המקום הזה שנקרא לו רגע השגחה.

ממש להתחיל לשוחח, להתייעץ, לשתף, לבקש.

בעדינות, בקטנה, לא בתובענות.

כמו שכדאי בכל מערכת יחסים :)

.

נסי לעשות תרגיל קטן.

עצמי עיניים, קחי נשימה ובקשי בלב מההשגחה / הדרכה שלך להרגיש אותה בגוף שלך.

אל תצפי לברקים ולרעמים, אבל חפשי: האם את מצליחה לחוש אנרגיה מעודנת בתוכך?

תחושה ולו הקלה ביותר?

אם כן, נעים מאוד, זו ההשגחה שלך.

ואם לא, אל תכעסי עליה, טוב? תני לה קצת זמן.

בקשי שוב כל יום, והיא תגיע.

היא תמיד איתך, ואת בעצם, לא לבד.

סעיף בונוס למתקדמות- הלבד יכול להיות איתך.

אם את כבר צועדת זמן מה בדרך הזו, אז שימי לב,

גם כשאת מרגישה מאוד לבד, הלבד יכול להיות איתך.

כלומר, הלבדות היא גם חוויה, היא גם יישות בפני עצמה, ולהרגיש שאת ביחד איתה, זו כבר באמת מתנה מדהימה!

אני חייבת לציין - רובנו לא מספיק מתורגלים בחוויה הדואלית של אחדות ושל נפרדות, ואם כל מה שכתבתי בסעיף הבונוס נשמע לך תלוש,

את מוזמנת להרגיש ממש ממש ממש בנוח עם עצמך ;)

.

זכרו, תחושת הלבד של הכי לבד בעולם היא משהו שמשותף לכולנו,

זה לא משהו מקולקל אצלכן. להיפך, זו נקודה ממש טובה לצאת ולגדול ממנה.

.

זהו להיום אהובות,

כתבו לי אם משהו מהמילים האלה פגש משהו בתוככן?

חיבוק גדול

טלי.