איך לממש בחיים האמיתיים את הטוב שיש בתוכך

מה לעשות עם ההרגשה שכל הטוב שבתוכי,

מרגיש לא ממומש?

היי אהובות,

גם השבוע, נצטרך לדבר על נושא רגיש. נדבר על מימוש בעולם החומר.

נדבר על האם יש ערך לכל הטוב שבי, ולכל ההתפתחות שלי,

כשהם לא בא לידי ביטוי בחומר ובמעשה,

ואיך אפשר, אם בכלל, כן להביא אותם לידי ביטוי.

או במילים פשוטות - נדבר על הרעיון שהיום יום והלו"ז שלנו וגם חשבון הבנק שלנו ישקפו את כל ההתפתחות שעשינו.

זה נושא מורכב, בואו נתחיל :)

.

לפני מספר שבועות נסעתי למדריד.

נסעתי לטייל לבד, על אף שיכולתי לנסוע עם גיא, בעלי, ועל אף שאני מאוד אוהבת אותו ומאוד אוהבת להיות איתו,

רציתי להיות לבד, לטייל לבד, לראות לבד, להרגיש את חו"ל פועם לי בדם,

להרגיש את הזרות המרגשת הזאת של לבד בעיר זרה.

זו התשוקקות ופנטזיה (שימו לב למילה הזו כי עוד נחזור אליה) שרציתי להגשים המון שנים,

וכנראה שהגיע הזמן,

ואזרתי אומץ:

כרטסתי, ונסעתי.

.

הטיול הזה הרגיש כמו נקודת ציון חשובה, ונסעתי אליו מלאת כוונות למצוא תשובות בתוכי,

להתחבר מחדש למעיין שלי (דיברנו עליו במייל השבועי הקודם)

את הדברים האלה,

כתבתי לחברות שלי, שיהיו עדות:


.

אז...

איך היה במדריד?

האם השגתי את המטרות שלי?

האם מימשתי את הפנטזיה?

היה נחמד, וכן, ולא, ובסוף כן:

טיילתי ברחובות העיר, נהניתי, טיילתי לבד במוזיאונים, נזכרתי כמה זה כיף, שתיתי קפה מתי שרציתי ונחתי מתי שרציתי.

היה לי זמן לחשוב את כל המחשבות שלי בנחת, לבד.


אבל, התגעגעתי לגיא.

התגעגעתי לצחוק איתו,

בכל מקום מגניב שהגעתי אליו הצטערתי שאני לא יכולה לחלוק איתו את ההתלהבות ולהנות שם איתו.

בהרבה מובנים, כמה שאני אוהבת להיות לבד, הייתי די בודדה.

הפנטזיה אותה טיפחתי כבר שנים - לא פרעה את הצ'ק השמן שהיא הבטיחה.

.

כשדיברתי בטלפון עם חברתי דנה,

ואמרתי לה שכבר לא כיף לי כמו פעם לטייל לבד,

היא אמרה לי דבר מעניין ששינה לי את כל התפיסה של הטיול:

"את סתם מדברת שטויות, גם פעם לא כזה נהנית לבד, את רק זוכרת את החלקים הכייפים".

הייתי ממש מופתעת, אבל כעבור כמה דקות הסתבר לי שהיא צודקת.

הבנתי שבהרבה מובנים,

אני מטיילת בתוך פנטזיה שטוויתי במשך השנים,

והלכה ותפחה לה.

הפנטזיה נהייתי יותר ורודה ויותר אטרקטיבית.

ודווקא ההבנה הזו, באופן שלא תכננתי, עזרה לממש את מטרת הטיול של החיבור לעצמי ולעשייה שלי.

האמירה הזו של דנה נפלה על אדמה פורייה. באותם ימי טיול הקשבתי למספר פרקים בפודקאסטים בנושא ניהול משימות וניהול זמן.

חיפשתי את הדרך שלי להיות חכמה יותר ומחוברת יותר בבחירות שלי לגבי השקעה וחלוקה של הזמן שלי,

ולשפר את השיטתיות בעשייה שלי.

דרך אחת ההדגמות שם נזכרתי בדבר חשוב מאוד:

התפתחות אישית ורוחנית שלא מעוגנת בגדילה ושכלול ביכולות הביצוע,

הופכת אותנו ל"חולמים".

כאלה שיש להם רעיונות מצויינים,

השפעה,

אפילו אהדה,

כאלה שיודעים כמה טוב יש בתוכנו,

אבל לא מממשים את השפע הפנימי הזה בעולם החומר.

חולמים.

כדי שההתפתחות האישית שלנו תימשך ותבוא לידי ביטוי באופן ממשי,

אנחנו צריכות גם לגדול ביכולות הביצוע שלנו ובתוך כך, ביכולת שלנו להתמודד עם פחדים, ביכולת שלנו לייצר עקביות, ביכולת שלנו להוציא אל הפועל.

אני יודעת שזה קשה לקרוא. אני הראשונה לעזור לנשים להתמקד במה שקורה בתוכן לפני ההיבטים הביצועיים.

אבל לפעמים נראה לי,

שמרוב הערכה והוקרה (מוצדקות מאוד) אל העולמות הפנימיים,

חלקנו שוכחות כמה חשוב המימוש בחומר של העבודה הפנימית שלנו.

עכשיו, בואו רגע ננשום, נוריד את זה לקרקע ונבין כמה דברים.

ראשית, אשתף על עצמי.

למה בכלל אני הולכת למקום הזה?

יהיה מאוד קשה ולא נכון לומר עליי שאני לא מממשת בעולם החומר.

הקמתי עסק מצליח (רוב הזמן),

ייצרתי ערכת קלפים שמשרתת אלפים הולכים וגדלים של נשים לאורך השנים והומלצה בכל העיתונים הגדולים בארץ (קראו כאן אם אתן לא מכירות),

ועוד הרבה הישגים שאני גאה בהם.

אבל... הפער בין מה שעשיתי לבין "מה שיכולתי לעשות" הוא גדול,

ואתן גם וודאי מכירות אותו מעצמכן.

כמות הפרוייקטים שלי במגירה,

או הפרוייקטים המותחלים שלי, היא אדירה.

אני יכולה לומר, שהגעתי לעולם הזה עם יכולות ביצוע מצויינות,

אבל עם השנים, כשגדלתי אישית ופנימית מאוד,

לא שכללתי את יכולות הביצוע שלי בהתאמה לגדילה הפנימית.

יכולות ביצוע הם לאו דווקא נוקשות כמו שנדמה לנו - עמידה נוקשה במשימות, ביעדים, הספקים אדירים. זה לא הכיוון שלי איתכן ועם עצמי, בכלל לא.

ביכולות ביצוע אני מדברת על מציאת מנגנון מדוייק ונכון עבורי,

והליכה בנתיב שהוא עוזר לי להתוות.

כלומר

מה השיטה שנכון לי ונעים לי ועובד לי לפעול בה,

כדי לתת ביטוי בחיים האמיתיים למה שקורה בתוכי.

זה קצת מזכיר לי את השנה הראשונה שלי באוניברסיטה.

בתיכון, תמיד הסתדרתי איכשהו,

למדתי ברגע האחרון,

למדתי קצת יותר,

למדתי קצת פחות,

איכשהו זה תמיד הסתדר.

אבל, בשנה א' לתואר הראשון באוניברסיטה, היכולות שעמדו לרשותי עד אז,

כבר לא עבדו.

פתאום קיבלתי ציונים מאוד נמוכים,

פתאום ה"לרפרף על החומר במיטה" ביום יומיים לפני, כבר לא הספיק לי.

האוניברסיטה הוא המדרגה הבאה של התיכון, כדי להמשיך את התואר ולהצליח כמו שהצלחתי בתיכון, נדרשתי לשפר את יכולות הביצוע שלי, וכך גם כיום,

כשאנחנו הולכות למדרגה הבאה שלנו.

כדי לעבוד נכון עם הגדילה האישית שלי בשנים האחרונות, אני צריכה להגדיל גם את יכולות המימוש שלי.

שלא תטעו - באופי של העולם שאנחנו לוקחות בו חלק כעת,

תמיד יהיה פער בין רצונות למימוש, וזה בסדר גמור,

אבל

ופה הפואנטה שלנו,

כדי לדייק את המימוש שלנו,

אותי מעניין מה היה בתוך הפער הזה,

מה הוליד אותו,

מה יצר אותו,

ומתוך כך לבחור איך לנהוג בו.

האם הפער הוא תוצר של תהליך הבשלה בריא, כמו תבשיל שדורש בישול ארוך וסבלני?

של זמן שבו לקח לי להתחזק ולהתארגן?

או אולי הוא תוצר של פחדים של חוסר אמונה שאני לא מוכנה להתעמת איתם?

האם הוא תוצר של פיזור דעת והשקעת אנרגיה שמה שקורא לי מבחוץ יותר מאשר במה שקורא לי מבפנים?

או,

האם הוא פער של חוסר במחוייבות ובשיטתיות? (אני יודעת שאלו מילים שיש לנו נטייה לברוח מהן, אבל המחוייבות היא לעצמי. השיטתיות היא שיטה שעובדת עבורי.)

האם חוסר במחוייבות או בשיטתיות,

הביא אותי או אותך,

כל אחת ביחס לנקודה בה היא נמצאת,

להיות במקום "החולם"?

במקום שגדל ומתפתח, ומרחיב את הדעת,

אבל לא מבסס את המיכל הפיזי?

לא מייצר מרחבים ממשיים בחומר שבהם הפוטנציאל המדהים שאנחנו מגדלות בתוכנו יכול להתממש?

.

להבנתי, הרבה מאיתנו "סובלים" מהפער הזה במחוייבות.

אהובות שימו לב - התפתחות רוחנית מוטב לה שתדע גם להיתרגם לעולם החומר.

לשינוי ולגדילה בפועל.

וזה דורש מאיתנו מידה מסויימת של מחוייבות.

לא מחוייבות של פועלת שצריכה לעמוד באינספור משימות כל יום כל היום,

אלא מחוייבות של "טאלנטית", שיודעת שכדי להופיע טוב ולהראות את הכשרון שלה היא צריכה רוצה להתאמן,

היא צריכה רוצה לישון טוב,

היא צריכה רוצה לשמור על הגוף שלה,

היא צריכה רוצה לדרוש את השכר שהולם את הכישורים שלה,

היא צריכה רוצה להראות את הכשרון שלה על מנת שיקטפו אותה לתפקידים הנכונים,

היא צריכה רוצה לברור - מה נכון עבורה.

כל העבודה שכבר עשיתן ואתן ממשיכות לעשות,

יהיה קשה להתקדם איתה משמעותית אם לא ייבנה לה בסיס יציב ורחב יותר בעשייה שלכן,

באיך אתן חיות את החיים שלכן.

זו לא נזיפה,

זה הבעת אמון במי שאתן, במה שהעולם זקוק לו מכן, ובאמונה שמגיע לכן לתת את זה ולקבל את זה.

אם גדלתן בהבנה שלכן במערכות יחסים ואתן עוזרות אם זה למטופלים אבל עדיין לא נגעתן במערכות היחסים הקרובות שלכן, זה הזמן.

אם התמקצעתן ואתן מאמינות שאתן ראויות לשכר גבוה יותר אבל אתן עדיין לא מביאות את זה למשרד בבוקר, זה הזמן.

אם אתן יוצרות דברים מדהימים אבל אף אחד לא נחשף ליצירה שלכן, זה הזמן.

כדי להיות מחוייבות ואחראיות לעשייה שלנו, ולא זו בלבד,

אלא גם לתעדף אותה על פני זירת הבית, זירת המשימות, זירת השתקת הרגשות, או הזירה הזוהרת ומלאת הדופמין שברשתות החברתיות (בעיה נפוצה),

אנחנו צריכות לכבד את עצמנו מאוד,

ולהאמין בעצמנו מאוד.

.

אני השנה הצלחתי לממש יותר בעולם החומר, דברים שהיו חשובים לי ממזמן.

הצלחתי לעשות שינוי בתזונה שלי,

הצלחתי לעשות שינוי בשגרת הטיפול בעור הפנים שלי (אלו דוגמאות חיצוניות אבל הן היו חשובות לי כמה שנים),

הצלחתי לעשות שינוי במידת הנוכחות שלי בבית עם הילדים שלי.

אני אנסה להסביר מה עזר לי:

הבנתי שמחוייבות ואחריות הן בכלל לא זוהרות.

הן רחוקות מלהרגיש כמו פנטזיה.

אבל הן מרגישות נכונות.

הבנתי שבדומה לטיול שלי במדריד,

בו פגשתי את היום יום גם באופן ממשי בזמן מימוש הפנטזיה,

כדי להוציא לאור בעולם החומר את ההתפתחות שלכן בעולם הרוח,

צריך להתמודד עם שדים:

הבנתי שעליי להיות מוכנה להתמודד עם פחד מדחייה, שלא יאהבו את מה שעשיתי.

הבנתי שעליי להתמודד עם פחד מלעג, שיצחקו עליי,

הבנתי שעליי להתמודד עם קושי להתרכז במשימה.

הבנתי ששיטת המחוייבות שאני בונה לעצמי צריכה להיות כזו שמכבדת אותי, מעריכה אותי, ומתייחסת אליי כמו אל טאלנט ולא כמו אל הפועלת הכי שחוקה במפעל חיי.

הבנתי שעל מנת שנהיה מחוייבות לעצמנו,

לזמן שלנו,

לבחירות שלנו,

לכסף שלנו,

עלינו לגבש איזשהו עמוד שדרה פנימי חזק,

שדואג לנו ולאינטרסים שלנו,

ומאפשר לנו לבנות את חיינו,

צעד אחר צעד,

כאשר כל ביסוס בעולם החומר,

מאפשר לנו את העלייה הבאה בעולם הרוח.

אבל ההבנה החשובה מכל,

הבנה שאני נוכחת כמה היא חזקה שוב ושוב,

היא לשכלל את היכולת להתמודד עם כשלון כשהוא קורה ולהצליח לקום ממנו.

.

היכולת להתמודד עם כשלון, לחזק את עצמנו, לא להתייאש מכשלונות בדרך (ותמיד יהיו)

היא בדיוק זו שתעזור לנו לדבוק ולהישאר במחוייבות שגיבשנו כלפי עצמנו.

.

תודה שקראתן,

תודה שאתן מגיבות לי,

כל מייל תגובה שלכן משמח אותי מאוד ועוזר לי להכיר אתכן וללמוד אתכן,

ועל כך תודתי הרבה.

טלי.

כמו כן לרשותכן:

המלצה חמה מאוד על הפודקאסט "השיעורים שלא למדתי בבצפר" של מיכאל מלמדוב. פודקאסט נהדר, אני ממליצה לחפש שם פרקים על ניהול זמן וניהול משימות.

כמו כן אתן מוזמנות להירשם כאן לשיעור פתוח בוידאו איתי בו אני מסבירה על ספירלת ההתפתחות. גשו לעמוד הבית וגללו למטה עד שתגיעו לתיבת ההרשמה לשיעור.

0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

היי אהובות. היום נדבר על פחד ועל התפתחות רוחנית. . שלום לכולן וברוכות הבאות למעבדת הפחד שלנו. במעבדת הפחד הכל מפחיד, הכל יכול לקרות בכל רגע נתון!! השמיים יכולים ליפול עלינו אנחנו יכולות לאבד את כל היק

. ניסים, למרבה הצער, לא קונים במכולת. כשאנחנו זקוקות לנס, אנחנו כל כך נואשות, עד לכדי שאנחנו מוכנות לנסוע לאן שצריך, לעשות מה שצריך, כדי להשיג את הנס הזה. אני זוכרת את אמא שלי החילונית מסתובבת בין רבנ

היי אהובות, היום אני רוצה לשתף אתכן בתגלית חשובה שגיליתי לפני כמה שנים, ובעזרתה אני יודעת לעזור לאנשים יחסית בקלות להבין מה הייעוד שלהם. אני יודעת שזה נשמע יומרני, אבל זה עבד לכל כך הרבה אנשים, שמי אנ