איך לסמוך בלי שהבטיחו לך כלום

איך לסמוך על כך שמשהו יקרה בלי שאף אחד הבטיח לנו שהוא יקרה,

ואיך להתחבר למקור בתוכי שבו הדברים כן יכולים להתגשם.

היי אהובות ותודה שאתן קוראות אותי בכל שבוע.

זה לא הולך להיות פוסט שמלמד על "יצירת מציאות". כבר משנת 2008 כשהתחלתי לשמוע את המושג הזה, פקפקתי בו, והיום יותר מתמיד.

הרי ליצור, אני יכולה בחופשיות,

אבל אני יכולה ליצור רק את מה שהוא שלי בלבד.

אני יכולה לכתוב שיר, או לצייר ציור, אני יכולה לשרטט לעצמי נתיבי פעולה שיובילו אותי לאן שתכננתי,

ואני יכולה לעבוד על ההרגלים שלי,

אבל לפעמים אנחנו שוכחים -

המציאות לא מורכבת רק ממני ולא רק מסיפור חיי ולא רק מהמסע הנשמתי שלי.

ומאחר שכך, לא ייתכן שהחלומות שלי ייעצבו את המציאות שלי תוך דריסת מציאויות של אנשים אחרים.

מה אני כן יכולה לעשות?

אני יכולה להשפיע על המציאות. או לנסות להשפיע.

אני יכולה לעשות עבודה פנימית ואני אראה תוצאות בחוץ,

אני יכולה לפתור את מה שבתוכי שמהדהד את המציאות הזו (זה מוסבר בהרחבה בפרק על קלף המראה בפודקסאט שעלה ממש השבוע),

אבל לא.

אני לא יכולה לשלוט במציאות ואני לא יכולה ליצור אותה, ואין לי מה לחוש רגשות אשם אם לא הצלחתי לייצר מציאות רצויה. עליי לבדוק האם אני הולכת בדרך שלי. ועל זאת, היום במייל.

כל זאת, היתה רק הקדמה שיצרה עבורי שדה בטוח לדבר איתכן על נושא מאוד פועם ורוטט מבחינתי,

והוא: ללכת בעקבות ידיעה פנימית, בלי הבטחה מוחשית לגמול בסוף הדרך.

כאן מגיע השלב בו רציתי לתת לכן דוגמאות שנתקלתי בהן בעבודתי עם משתתפות הקורסים שלי,

אבל אני מתרגלת אמת וכנות, ופשיטת מסכות, אז פשוט אספר לכן את הסיפור שלי,

בזמן אמת, בזמן רטט, בזמן פעימה, וטרם תוצאה. (שימו לב לטרם תוצאה - זהו אלמנט חשוב שעוד נחזור אליו)

.

אני עצמאית משנת 2010 והעסק שלי נקרא "אפשרויות נפתחות". עבודתי היא לסייע לנשים לחיות התפתחות רוחנית בחיים האמיתיים.

בשנים האחרונות, העסק גדל והתרחב- מעגל הלקוחות גדל מאוד, וסך הפעילות העסקית התרחבה.

לאט לאט, שלב אחרי שלב, מצאתי את עצמי כבר לא מסוגלת לעשות לבד כל מיני דברים:

לא הייתי מסוגלת לארוז את קלפי "אפשרויות נפתחות" לבד ולהוציא תעודות משלוח עד השעות הקטנות של הלילה, כמות הארגזים של הקלפים גדלה, אז הוצאתי את הקלפים ואת הפנקסים (כאן למי שלא מכירה) החוצה אל מחסני לוגיסטיקה ושילוח ובכך אפשרתי לכל מערך ההזמנות להתנהל אוטומטית ללא התערבותי. רווח לי.

כאן בתמונה, כך הייתי שמה בכל בוקר את החבילות שארזנו בלילה על החומה מחוץ לבית.

כרעתי תחת עומס הודעות מלקוחות שלא יכולתי לענות אליהם ומניהול ספקים וטיפול בתקלות, והחלטתי להיעזר בשירותי משרד חיצוניים שיעזרו לי להחזיק את כל הצד האדמינסטרטיבי של העסק. הן הצילו אותי.

מערך השיווק שלי נשחק ולא הייתי פנויה להיטיב אותו אז לקחתי חברה חיצונית שתעשה את השיווק במקומי ובשאיפה טוב יותר. כאן כבר התחיל להיות מורכב יותר.

כל זאת ועוד הרבה אנשי מקצוע שנעזרתי בהם בתחומים רבים הובילו לעסק מורכב כלכלית שלא הצלחתי לנהל לשביעות רצוני מבחינה תזרימית (תזרים = כמה כסף יוצא מהעסק בכל חודש, וכמה נכנס אליו בכל חודש. המטרה כמובן שייכנס יותר ממה שיצא, המציאות, מורכבת) ואז נעזרתי בשירותיה של מנהלת כספים חיצונית.

דבר הוביל לדבר, עם עוד המון התקשרויות עסקיות, ומצאתי את עצמי במצב הבא:

עסק משגשג כלפי חוץ עם קהל לקוחות הולך וגדל.

עם ימבה הוצאות שאני מתקשה לנהל.

עם ימבה נותני שירות שאני לא מדריכה ומכווינה מספיק טוב כדי שיצדיקו את הסכומים הגדולים שאני משלמת להם.

ואחת אני:

כזו שצריכה לעבוד מאוד קשה כדי שיהיו מספיק הכנסות וכל הנ"ל יקבלו את שכרם המגיע להם,

עייפה מאוד ולחוצה - מה יהיה אם לא יהיו מספיק לקוחות החודש? איך אשלם לכולם?

אה, ועוד פרט קטן - בחלק מהחודשים, לאחר ששילמתי ביד רחבה לכל מי שעבדתי, לא נשאר לי די כסף על מנת לשלם לאחת העובדות הכי חשובות, שלא לומר זו שבלעדיה העסק פשוט לא יתקיים - לעצמי.

ואני? אני בכלל מורה להתפתחות רוחנית, מה לי ולכל האקסלים האלה?

מה לי ולמכירות? אני בכלל רוצה ללמד התפתחות רוחנית.

אני בכלל כזו שרוצה (ויודעת): התלמידות שלי מגיעות לבד.

הן מגיעות צמאות, מוכנות, בשלות. ומי שעדיין לא, תגיע בזמן שלה המדוייק.

אני לא צריכה להגיד להן שיש הנחה עד היום בחצות כדי שיצטרפו למשהו.

זה לא התדר שלי, לא בשביל זה הקמתי את העסק שלי.

.

בכל אותה העת הלב שלי דיבר חזק וברור.

הוא אמר לי: חמודה, הגיע הזה לסטופ כדור הארץ. הרכבת נוסעת מהר מידי, את לא נהנית מהנוף, ואת כבר בכלל לא בטוחה לאן את רוצה להגיע.

אבל, לא הייתי מסוגלת.

איך אגיד לכל השותפות לדרך שאני מפסיקה לעבוד איתן?

איך אעשה הכל לבד?

איך אוותר על עסק שאני כל כך גאה בו?

(אני חייבת לפתוח סוגריים ולומר תודה ענקית לאירה צ'רקס לבינשטיין, אורית הורנשטיין ולנדיה שוב, המלוות הפשוט מדהימות של קורסי ספירלת ההתפתחות, שהלכו איתי באומץ בדרך הזו, והיו שותפות ותומכות שלא יכולתי לדמיין כמותן.)

.

ובכן, הלב דיבר ברור, אבל מאחר ואני בכל זאת בעלת נסיון עסקי, ובכל זאת יש לי קהל שהולך איתי המון שנים,

ויש לי עסק כל כך טוב ומיטיב ונפלא,

החלטתי לנסות בכל זאת, להמשיך.

שייפתי, תיקנתי, שיפצתי, חישבתי מחדש - אבל המשכתי קדימה.

ונחשו מה?

זה לא בדיוק עבד.

למה זה לא עבד?

כי לא הצלחתי לשהות בתוך מה שהביא אותי לכל מקום טוב בעבר -

שכשוך בוטח במעיין הידיעה הפנימית.

.

מעיין הידיעה הפנימית הוא לא מעיין מלאכותי ונגיש בלובי של מלון נהדר.

הוא גם לא למטה בחדרים של הספא במלון ההירגעות הזה.

אי אפשר להזמין אותו בוולט (מי שכמוני גרה ביד חנה גם ככה לא יכולה להזמין וולט ;) ),

ואי אפשר להזמין נסיעה אליו בגט,

וסליחה אם אני מבאסת מישהו,

אבל גם אף מורה או מתקשר או מטפל, טובים ככל שיהיו,

לא יכולים להביא אותנו אל המעיין הזה.

האמינו לי. אני מכירה את הטובים ביותר.

הם יוכלו רק לכוון אותנו בעדינות, לתת לנו יד בדרך לשם.

את הההליכה הלא בטוחה הזו, נצטרך ללכת לבד, בעצמנו.

.

הדרך אל מעיין הידיעה הפנימית היא דרך שעל אף שצעדנו בה בעבר,

שמעולי חיינו או או אולי רק במשעולי תודעתנו (שניהם נחשבים),

מרגישה מפחידה ובלתי בטוחה.

היא בירידה, ולא כמו בעליה שאנחנו אוהבות (בטיולים אנחנו אולי אוהבות ירידות אבל בחיים אנחנו מעדיפות להיות בצמיחה ובעליה),

היא דרך של ללכת אל עבר החושך ולא אל עבר האור.

.

בדרך אל מעיין הידיעה הפנימית אנחנו נפטרות ממלבושינו -

נפטרות מהדרגות, מהטייטל, מההישגים שלנו, ממה שידענו על עצמנו, מאיך שרצינו לראות את עצמנו.

ואולי יותר מהכל,

אנחנו הולכות לשם, בידיעה שאין הבטחה שנגיע,

אין הבטחה שהמים יערבו לחיכנו, אין הבטחה לתשובות.

אבל משהו בתאים שלנו, בזכרון הקדום שלנו יודע,

שהמים שם,

הם הצלולים, המתוקים והמרווים ביותר שנזכה לשתותם.

.

נשים הולכות אל מעיין הידיעה הפנימית כשהן מחליטות להתגרש בידיעה ששום דבר לא מחכה להן שם בחוץ,

אבל משהו בתוכן יודע שהחיים רוצים להיות טובים אליהן יותר.

נשים הולכות אל מעיין הידיעה הפנימית כשהן ממשיכות לעוד סבב של נסיונות להרות, לא משנה כמה אכזבות כבר היו בעבר.

נשים הולכות אל מעיין הידיעה הפנימית כאשר הילדים שלהן קוראים להן משם להיות אמהות יותר מחוברות ופחות ביצועיות, ומבקשים מהן להתחבר לידע שאף אחד לא לימד אותן, ובכל זאת הן יודעות אותו בתוכן.

.

אני ידעתי, שכדי להגיע אל מעיין הידיעה הפנימית שלי, אני חייבת להפסיק הרבה דברים:

לעצור חלק ניכר מהפעילות העסקית שלי.

לומר כמעט לכל מי שעבדה איתי שנצטרך להפסיק.

להפסיק להתהדר בפני עצמי שאני עסק מצליח.

להפסיק למדוד את עצמי לפי ההצלחה שלי.

ובכך, להיות פנויה על מנת לחזור ולשים את הדגש על מה שחשוב לי באמת: המשפחה שלי, החברות שלי, החיבור שלי לעצמי.

לא וויתרתי על העסק שלי, בכלל לא,

אבל ידעתי:

כדי לחיות את העשייה המקצועית שלי כמו שאני רוצה,

עליי להגיע אל המעיין שלי.

מה קורה במעיין הידיעה הפנימית? איך תדעי שהגעת אליו?

במעיין הידיעה הפנימית את מרגישה חיה,

את מרגישה רוטטת.

את מרגישה יודעת, ואת מרגישה נרגשת.

את מתמלאת בתשוקה שדומה מאוד לתשוקה מי-נית לאיזשהו פן בחיים שלך שלא בא לידי ביטוי כבר זמן רב, ואולי אף פעם לא.

כשאת על שפת המעיין, או משכשכת בו,

את יודעת,

גם בלי שום הבטחות לגבי התוצאות של המעשים שלך -

"אני אלך בדרך שלי,

זו שהיא רק שלי.

אינני בטוחה בדיוק לאן אגיע,

אבל אני יודעת:

זה טוב יותר ממה שאני יכולה לשער."

(הערת קטנה - הפסקה למעלה כמעט נמחקה. היא פיוטית מידי למשהו שחשוב לי שכל אחת תתחבר אליו. אבל אני לא מוחקת אותה, כי אני יודעת ואת יודעת: בדיוק כך זה מרגיש.)

.

ואם חשבתן אהובות שלי,

שכאן סוף המסע,

בהגעה אל מעיין הידיעה הפנימית המזין והמחבר,

אז אני חושבת שאנחנו צריכות להתאכזב כאן, אולי יחד.

כי מעיין הידיעה הפנימית הוא איננו מעיין של מימוש.

הוא מעיין של התמלאות.

התמלאות ממקורות האדמה שלנו.

היכן המימוש?

המימוש הוא פחות זוהר: הוא בארצי, בגשמי, במעשים, במערכת היחסים, בעמידה שלנו במחוייבות לעצמנו גם כשהבחוץ מושך אותנו באלף חוטים.

.

כל כך הרבה זמן חיכיתי להגיע למעיין שלי.

והגעתי אליו.

ושתיתי ממנו.

עדיין לא צפתי בו. אני מחכה לזה, לעונג הזה.

אני יודעת שזה יקרה.

.

מעיין הידיעה הפנימית שלח אותי להעביר את העשייה המקצועית שלי למקום היותר טבעי שלה:

לימוד ותרגול.

כן, אני עדיין מנהלת עסק. ממש השבוע קלפי אפשרויות נפתחות עוברים למחסנים חדשים עם אריזות חדשות וזו אופרציה לא קטנה, ואני מנהלת עכשיו את ההרשמה לקורס ספירלת ההתפתחות למטפלות, אבל,

וזה אבל גדול גדול,

את רוב העשייה שלי אני משקיעה במהות הזו שלשמה אני עושה הכל -

ללמד איך התפתחות רוחנית אפשרית בחיים האמיתיים.

ואני עושה זאת בפעולות שלא מבטיחות לי גמול ישיר,

אלא משאירות אותי קרובה למעיין חוסר הידיעה שלי.

ובמעיין חוסר הידיעה שלי וגם בשלך, יש הרבה מאוד ידיעה.

היא לא כתובה והמספרים שלה לא כתובים באקסל, אבל היא חקוקה בנשמתנו, לא פחות.

בפועלאני מקליטה פרקים חדשים בפודקאסט, על ידי העמקה ושדרוג התכנים של קורסי ספירלת ההתפתחות כך שיהיו עוד יותר מדוייקים, על ידי העברת הרצאות על שיעורים רוחניים בחיים האמיתיים בארגונים,

וכן, גם באמצעות כתיבת המייל הזה,

בכל יום שלישי,

כפי שהתחייבתי בפני עצמי.

(זו לא מחוייבות משימתית אימונית, אלא מחוייבות למעיין שלי, אכתוב לכן על מחוייבות למעיין שלכן בשבוע הבא כי המייל הזה כבר ארוך מידי).

.

אם הגעת עד כאן, אז מה שחשוב זה, המעיין שלך.

איפה המעיין שלך? מה הוא יעזור לך לעשות? איך תלכי בו בלי הבטחות לגמול?

מעיין חוסר הידיעה הוא זה שכשתשהי בו,

הוא ייתן לך את ההבטחה שלו,

שלו ולא של אף אחד אחר,

שאת יכולה להגשים בעצמך איזושהי מהות שעדיין לא הגשמת באופן מלא.

אולי זו המהות שלך כבת זוג, כיוצרת, כאמא או כאשת מקצוע.

במעיין הזה מחכות לך הבטחות מסוג אחר -

הן לא מודפסות על דף נייר ואף אחד לא חתום עליהן,

אבל משהו בך

מקום פנימי וטהור וכמעט נטול אינטרסים,

פשוט יודע שההבטחה הזו תתגשם.

.

אני מודה לכן מקרב לב על כל תגובה שלכן,

ועל כך שאתן מעבירות את המכתבים האלה הלאה.

עבורי, זו המהות שלי שמבקשת להתממש,

ואני מעריכה את הנכונות שלכן לקחת בזה חלק.

כתבו לי על המעיין שלכן. האם אתן מכירות אותו? מתגעגעות אליו?

אשמח לכל תגובה על הפוסט הזה בבלוג. כתבי לי לכאן.

תודה והמשך שבוע טוב,

טלי.