top of page

זה לא היה צריך לקרות. סיפור אמיתי.

היא ישבה מולי, וסיפרה לי על העוול הנוראי שעשו לה בעבודה. היא לה תפקיד מהמם, והיא נתנה את הנשמה שלה לארגון הזה, ולבוסית שלה. תמיד כולם עפו עליה ועל הפרוייקטים שהיא ניהלה, אחראית, חדה, מדוייקת, היא היתה היחידה שקיבלה פרחים למשרד מלקוחה והיא היתה כל כך גאה בזה, בצדק. ופתאום, אחרי חודש שהיא לא היתה כל כך היא עצמה, בשילוב עם שינוי ארגוני שנעשה בלי קשר, הופס - היא מצאה את עצמה מחוץ לארגון.

כנראה שהיו שם גם כמה פוליטיקות שהיא לא היתה ערה אליהן. היא יצאה עם הארגז ביד, כמו בסרטים האמריקאיים.

וגם... עם קיטבג עצום של כעסים, כאבים ורגשות אשם, על איך היא פישלה בלי להיות "על זה" (מישהי מכירה את ההרגשה? אני כן!!) ובעיקר, עם הידיעה הברורה שזה לא היה אמור לקרות. זה לא היה הנתיב. היא היתה אמורה להמשיך להתקדם, שם או בארגון אחר, ואיך יהיה לה פרצוף לבוא לראיונות עכשיו אחרי שפיטרו אותה? השמועות הרי טסות כל כך מהר בתוך התחום שלה.

התפקיד שלי (ולטעמי של כולנו) הוא לעולם לא להגיד למישהי דברים כמו: "זה היה אמור לקרות" או משהו כזה שמרדד את החווייה שלה. למה לא כדאי לומר את זה?

א. כי אני לא יודעת. ב. כי מי שמי? מי אני שאגיד למישהו שמשהו גרוע שקרה לו הוא בכלל לטובתו?

בעיני זו יהירות במסווה של רוחניות.

מה שכן יכולתי לעשות, זה להקשיב לה, לתת איתה מקום לרגשות שלה, להסכים יחד איתה להרגיש את זה, את כל קשת הרגשות המורכבת שזה הביא (קנאה, כעס, אשמה, פחד, אכזבה, תסכול, האשמה עצמית ועוד ועוד).

לא ביקשתי ממנה להרגיש את כל מה שעלה כי מה שקרה היה תקין, אלא כי זה כבר קרה, וללהרגיש את הרגשות שאנחנו לא רוצות להרגיש, יש תכלית הרבה יותר חזקה מלשטוף פנים ולהמשיך הלאה.


בפגישה אחרי היא כבר באה אחרת לגמרי. היא אמרה היא הבינה שהפיטורים האלה היו גועליים, אבל הם היו הדבר הכי מדוייק שהיא יכלה לבקש לעצמה, (שימו לב שזה ב