למה אנחנו כל כך מותשות?

איך את מסוגלת לכתוב להן מייל כזה?

על מה לעשות עם מותשׁוּת? (בשורוק)

הרי את בעצמך כל כך עמוק שם,

רק מתחילה לצאת מזה, וגם זה לא בטוח.

אמרה עצמי, לעצמי השניה,

תוך כדי ההכנה של המייל הזה.

אבל בכל זאת, מה שכתוב כאן, חשוב מספיק שיגיע לעיניים שלכן.

אז כן, חודשים ארוכים אני מוצאת את עצמי מותשת.

בהתחלה חשבתי שזה בגלל הקורונה (ואולי זה בגללה),

אחר כך חשבתי שזה בגלל ההסעות הארוכות של הילדים שלי לגן ולבית הספר ובחזרה (ואולי זה בגללן),

אחר כך, חשבתי שזה בגלל שאני מתעסקת בעבודתי יותר מידי בצד הטכני ופחות מידי ביצירה,

שזה מה שמעורר תשוקה, מייצר עירנות,

ועושה חשק לאכול את החיים בביסים גדולים וטעימים!

כל אלה אולי נכונים,

אבל כשהתחלתי להסתכל סביבי,

מצאתי מותשׁוּת (עם שורוק) בכל מקום.

כל מי שראיתי היא עייפה, ומותשת.

בין אם היא עובדת הרבה או מעט,

בין אם יש לה תינוקות בבית או ילדים גדולים יותר,

בין אם אין לה ילדים בכלל.

אז עברתי צד - במקום לנסות להבין מה קרה לי ואצלי,

התחלתי להסתכל על זה במבט יותר רוחני,

וגם דיברתי עם כמה חברים דמיוניים שלי, להתייעץ על זה.

(יש שקוראים לזה תקשור, אבל דעו לכם, בהרבה מובנים זו סמנטיקה).

והנה מה שהם אמרו.

.

כשכתבו באושוויץ "העבודה משחררת", השתמשו בזדוניות ובאכזריות בביטוי שיש בו הרבה:

ככל שאנחנו עסוקים יותר פיזית,

כך יש לנו פחות זמן ללבטים מנטליים, סערות רגשיות, קבלת החלטות.

כשאנחנו עובדים פיזית, זרימת הדם שלנו פעילה יותר, יותר חמצן מגיע לתאים,

אנחנו ממוקדים קוגניטיבת בדבר אחד.

כשעבדנו פיזית לפני כמה מאות שנים גם היינו נוגעים באדמה הרבה,

ספגנו מהמגנטיות של כדור הארץ שכל כך חיונית לגוף שלנו באמצעות כפות הרגליים וכפות הידיים, נגענו בחומרים טבעיים בעיקר ולא בפלסטיק או חומרים כימיים אחרים,

השמש היתה מקרינה עלינו מאורה וממלאת אותנו בויטמין די,

השרירים שלנו היו מתכווצים ונרפים, לא רק שרירי האגודל מגלילה נמרצת.

ואם זה לא היה, אז היינו רואים את השלוליות נקוות, או עסוקים בלחמם את עצמנו פיזית מפני הקור האיום.

שלא תטעו, אני לא עושה פה רומנטיזיציה, כל תקופה והקשיים שלה,

אבל בשנים האחרונות אנחנו חווים משהו אחר.

.

הקפיצה הטכנולוגית האדירה של 50 השנה האחרונות, שככל הידוע לחקר ההיסטוריה לא היתה מהירה כמותה מאז ומעולם (ההתפתחות תמיד היתה, אבל היתה איטית וומתונה יותר. כן, כן, אנחנו גם כמו כולם אבל גם קצת מיוחדים),

עשתה לנו בגדול שני דברים:

היא העצימה את מה שעשתה המהפכה התעשייתית שהחליפה את האדם במכונה (מי פה ירדה לאחרונה לכבס בנהר ולשמוע את הרכילות של הכפר?),

וייתרה את רוב הפעילויות הפיזיות שלנו,

(דש מהאיי רובוט),

אבל לא זו בלבד,

אלא שהיא גם העצימה פי כמה מאות אלפים לפי הערכות, את כמות המידע שהמוח שלנו מתמודד איתה.

בין אם אלה פרסומות, או אפילו דיוורים כמו המייל הזה שאת קוראת ברגע זה, בין אם אלה כמויות אנשים אינסופיות שאנחנו מכירים ומנהלים איתם קשרים ברמת שטחיות כזו או אחרת.

חשבו רגע - כמה אנשים יש לכם בקבוצות הוווטסאפ או הפייסבוק,

ובמעגלים של העבודה?

לעומת כמות האנשים שהסבתות שלנו הכירו?

נסו רגע לדמיין מה היו מעגלי ההיכרות של סבתא שלכן, אם זכיתן לאחת כזו,

ולכמה ידע היא היתה חשופה.

סבתא שלי הכירה אנשים מהעיירה שלה באוסטריה,

משכונת יוספטל בכפר סבא,

כמה חברים משותפים, את בני המשפחה,

כמה שכנות,

וכמובן! את הכוכבים של "צעירים חסרי מנוח".

כמות האנשים שסבתא שלי הכירה כנראה קטנה יותר מכמות החברות בקבוצת הפייסבוק של קהילת אפשרויות נפתחות. (כאן, מוזמנות)

כך שלמעשה, רוב הדרישות מאיתנו הן כבר לא פיזיות, אלא קוגניטיביות, וכתוצאה מכך גם רגשיות.

למה? כי כל פיסת מידע מעוררת בנו גם רגש.

גם אם זו פרסומת של קוקה קולה, גם אם זו תגובה שמישהי שאני לא מכירה כתבה למישהי שאני לא מכירה, בפייסבוק או ווטאבר.

.

למה אני כל כך מותשת?

שואלת את עצמה זו שישבה מול המחשב כל היום וישנה אפילו סביר בלילה?

ממי,

את מותשת,

כי המוח שלך במיליוני שנות אבולוציה, לא נערך להתמודדות עם כל כך הרבה מידע וכל כך הרבה רגש.

את קולטת כמויות מידע מטורפות בשעה, ואגב איי רובוט וכו, כמות המטלות שלך עולה ועולה. לרוב, לא המטלות הפיזיות. הן נשארות על אותו רצף בערך.

.

מזווית ההתפתחות הרוחנית,

יש תכלית לכל דבר.

זה לא אומר שהכל לטובה,

אלא שיש איזשהו הסבר התפתחותי, ואותו אני אנסה להסביר עכשיו.

עומס המידע ועומס הגירויים, מתיש אותנו וגורם לנו לסבל רב.

העומס פושה לכל מקום, ואיתו הלחץ,

ואנחנו לא יודעים איך ולאן לנתב את תשומת הלב שלנו ואת הזמן שלנו.

אנחנו רצים כמו עכברים במבוך גבינה, מנסים להספיק לטעום מכל דבר / לסמן וי על הכל, מחקו לעצמכן את המיותר.

ומאחר ולא נצליח לעולם,

תהיה לנו, להבנתי, מתישהו,

רק בחירה אחת שתשרת אותנו באמת,

והיא, להסתכל פנימה.

בפנים, יש רק את הרעשים שחדרו אלינו כל השנים, לא את החיצוניים,

וכל מי שקוראת אותי עכשיו יודעת כמה הם רבים.

אבל יש שם גם משהו אחר.

יש שם יהלום מנצנץ,

שהוא רק שלנו,

ומכל מיליארדי האנשים בעולם שמרגישים היום שמחים, או עצובים או מפוחדים,

ועם כל הדמיון שלנו אליהם,

את הרצף הגנטי, ביולוגי, רגשי, רוחני, נשמתי שהוא את-

כזה,

יש רק רק אחד.

ונחשי מה?

הוא הכי לטובתך,

ויש בו הרבה יותר עבורך מאשר מה שיש שם בחוץ.

.

מסע הנשמות שלנו כפי שאני וחבריי הדמיוניים מבינים אותו,

הוא חתירה מנפרדות לאחדות.

כלומר, האנוש שבנו הוא יצור נפרד (גוף משלנו, חדר משלנו וכך הלאה), אבל ברמת הנשמה כולנו מאוחדים.

והנשמה בהרבה מובנים חותרת לשם כל הזמן.

הגוף הוא בנפרדות גבוהה יחסית, אבל התודעה מחוברת, בדרכים שהמדע עדיין לא פיצח.

הכלים הטכנולוגיים עוזרים לנו להתחבר ליותר ויותר אנשים (ובתוכם נשמות) ולייצר תודעה קולקטיבית חזקה יותר, מאוחדת יותר.

הטכנולוגיה ועמוס המידע כן הופכים אותנו לאחד, לאט לאט.

זה לוקח זמן,

והדרך, כמו תמיד, היא ברגליים יחפות, עם נחלים קסומים בדרך, וגם עם הרבה אבנים וקוצים.

החזרה של כל אחד מאיתנו פנימה,

מגבירה את הרטט של הנשמה שלנו,

פחות מאשר את החומר, ותעזור לנו להתחבר יותר ויותר :)

.

ברמה הפרקטית,

הדבר שעזר לי ואני מקווה שיעזור לי להיות פחות מותשת,

הוא להפנות את המבט פנימה.

לחפש את הידע, את הסיפוק, את ההתרגשות, את הנינוחות,

רק בתוכי,

ולצמצם כמה שיותר רעשים מבחוץ - פחות חדשות, פחות שיחות מיותרות, פחות זמן פייסבוק, פחות פודקאסטים מעניינים.

כשאני מכניסה פחות,

יש בתוכי יותר אוויר,

יותר חמצן,

שמאפשר לדבר שהוא אני,

לשגשג יותר,

לחיות יותר,

ומאפשר לי להיות יותר ביצירה ופחות בסימון וי על מטלות.

זו לא שיטת קסם, זו עבודה פנימית,

אבל במצב שאני נמצאת בו אני מוכנה להשקיע.

מי ששואלת את עצמה עכשיו איך להתחבר לעצמה פנימה,

יש המון דרכים, ולכל אחת מתאימה דרך אחרת.

אני לא אתן לכן המלצות, אלא אגיד לכן דבר אחד,

שהוא זה שיעזור לכן יותר מכל טכניקה -

בתוככן יש הכל,

הכל,

הכל.

האוצרות שמחכים בתוככן יפים לאין שיעור מאלה שמחכים בחוץ. באחריות :)

.

מי שהגיעה עד כאן - אמיצות ואלופות העולם אתן!

זה לא מובן מאליו, דעו לכן.

כתבו לי במייל חוזר אם אהבתן :) ואם יש לכן שאלות.

.

שיהיה המשך שובע קשוב ומחובר,

נשיקות,

טלי.

אולי תרצו לדעת ש:

1. יש פרקים על נפרדות ועל אחדות בפודקאסט של אפשרויות נפתחות, חפשו באפליקציות הפודקאסטים שלכן "אפשרויות נפתחות" או כתבו לי במייל חוזר.

2. למזלי הרב זכיתי שקלפי אפשרויות נפתחות יעזרו לאלפי אנשים להגביר את עוצמת התדר שלהן, ולהתחבר לעצמן בקלות ובעוצמה, איזה מזל! כאן קמצוץ קטנטן מאלפי מכתבי תודה.

כל מה שצריך לדעת על קלפי אפשרויות נפתחות כאן.

ואם תרצי לעשות הזמנה מרוכזת או הזמנה כמה חברות ביחד, כתבי לי כמובן.

כתבו לי מה חשבתן על המייל

נשיקות.

אם כבר יש לכן את הקלפים ואתן אוהבות אותם ותרצו להמליץ,

נשמח מאוד מאוד מאוד!

כמובן רק אם מתאים לכן, הקדישו דקה אחת ודרגו את אפשרויות נפתחות כאן בקישור הזה.