top of page

על דחייה והתפתחות רוחנית

היי חברות יקרות,

תודה תודה תודה שאתן איתי בכל יום ג' בכזו נאמנות בלתי מתפשרת.

זכיתי בכן :)

.

היום המייל שלנו, כמו שאמרה הכלה המפורסמת של עומר אדם - אמאל'ה ואבאל'ה.

לא אמאל'ה ואבאל'ה על איכות המייל, את זה אני לא יודעת ואתן תקבעו,

אבל אמאל'ה ואבאל'ה כמה הנושא הזה חשוב,

בוער,

רלוונטי תמיד תמיד תמיד.

היום נדבר על חוויית דחייה.

מתחילות :)

.

אני כבר אומרת, יהיו במייל הזה חלקים חשופים, אבל לא אכפת לי בכלל, כי השליחות של להבין את עומק המתנה של חוויית הדחייה היא גדולה מזה.

אז כדי שנתחיל להבין את מה היא באמת דחייה,

דמיינו לכן דוגמנית על, אבל לא סתם דוגמנית על:

היא גם יפהפיה מדהימה,

היא חכמה ועמוקה,

היא טובת לב והיא רגישה,

ובזמנה הפנוי בין צילומים לצילומים היא מסתובבת בכל העולם ומתרימה למען ילדים רעבים, וגם מתנדבת בעצמה במיזמים שונים עבור נשים ברחבי העולם.

יש לה מאות אלפי אנשים שתומכים בעשייה שלה ומעריכים אותה.

ביום אחד, סתם יום ככל הימים,

היא הולכת לראיון על מנת להתקבל כדיירקטורית בחברת אימפקט (חברות אימפקט הן חברות שעשייתן העסקית תורמת לחברה),

ולאחר ראיון ארוך עם הדירקטוריון מחליטים שלא לקבל אותה עקב חוסר התאמה.

.

מה היא תחשוב?

מה היא תרגיש?

היא קיבלה דחייה. עד כמה זה ייגע בה?

עד כמה כל הפידבקים הנפלאים שהיא לרוב מקבלת מהסביבה שלה יגנו עליה מפני הכאב שבדחייה?

והאם היא בכלל צריכה להתגונן מפני כאב הדחייה או שהיא צריכה לתת לעצמה להרגיש את הכאב הזה?

האם הדחייה הזו היא אובייקטיבית נטו או שהיא משקפת לה איזשהו מקום בתוכה בו היא לא מעריכה את עצמה באופן מלא עדיין? מקום שמבקש עוד עבודה בתוכה?

או לחילופין, האם הדחייה הזו בעצם הצילה אותה מלהיות חלק ממקום שלא באמת מתאים לה ובטווח הארוך בכלל לא ייטיב עימה?


ואני שואלת אתכן - מה הדחייה הזו אומרת עליה, על הדוגמנית טובת הלב והמוכשרת והנדיבה שלנו?

מה היא אומרת על מי שהיא,

מה היא אומרת על מידת הראויות שלה?

ואנחנו יושבות עכשיו, קוראות את המילים הללו,

קרובות ללב של עצמנו ויודעות:

הדחייה הזו לא אומרת עליה כלום.


הדחייה הזו אומרת שאותו דירקטוריון ספציפית, מסיבותיו שהיו לטעמנו מוצדקות או לא מוצדקות,

בחר שלא לקבל אותה.


ואם זה נכון, אזי,

למה נתנו לכל מי שדחה אותנו להגדיר אותנו?

למה נתנו לדחיות שחווינו אנחנו בחיים הפרטיים שלנו לצבוע חלקים כל כך נרחבים במי שאנחנו?

כי היו לנו סיבות טובות מידי, ונגיע אליהן עוד מעט.


אבל לפני כן, בואי תבדקי רגע את עצמך:

בואי נשאל את אותן השאלות בדיוק עליך ועל חוויית הדחייה שלך:

מה את חשבת על עצמך כשקיבלת את הדחייה?

מה את הרגשת?

דחו אותך. עד כמה זה נגע בך?

עד כמה כל הפידבקים שאת מקבלת מהסביבה שלך הגנו עליך מפני הכאב שבדחייה?

והאם את בכלל צריכה להתגונן מפני כאב הדחייה או שאת צריכה לתת לעצמה להרגיש את הכאב הזה?

האם הדחייה הזו היא אובייקטיבית נטו?

או שהיא משקפת איזשהו מקום בתוכך בו את לא מעריכה את עצמך באופן מלא עדיין? מקום שמבקש עוד עבודה בתוכך?

או לחילופין, האם הדחייה הזו בעצם הצילה אותך מלהיות חלק ממקום שלא באמת מתאים לך ובטווח הארוך בכלל לא ייטיב עימך?

.

חוויית הדחייה משלבת בתוכה שתי עוצמות אדירות: היא מהקשות ביותר שאפשר לחוות, והיא גם הטבעית ביותר שאפשר לחוות.

(אני שמה רגע בסוגריים את כל מה שקשור לחוויות דחייה וחרם אצל ילדים ועל התפקיד שלנו בלהוקיע אותם. זה נושא מאוד חשוב אבל אם אתמקד בו אחטא למטרת המייל הזה, אז להפעם, שימו אותו בצד).

דחייה היא בראש ובראשונה איכות ביולוגית הישרדותית - אנו חווים דחייה וגועל אל מול אוכל מקולקל, לכלוך, תדר שלא מתאים לנו, דברים שמפחידים אותנו.

מנגנון הדחייה הוא כל כך בריא ברמה הביולוגית,

והאבסורד הגדול הוא,

שאנחנו יודעות את זה,

אנחנו יודעות שאנחנו לא צריכות להכניס למרחב שלנו אנשים שלא מיטיבים איתנו,

אנחנו (בשאיפה) לא נכניס הביתה מישהו או משהו שאנחנו לא רוצות,

לא ננהל זוגיות עם מישהו שאנחנו לא רוצות בקרבתו,

לא ניקח לעבוד איתנו מישהי שלא נעימה לנו,

וכל כך ברור לנו כמה אנחנו צריכות לדעת מה להכניס ומה לא,

ובכל זאת, על אף שזה כל כך ברור לנו,

אנחנו כל כך כואבות אם מישהו

לא

בוחר

בנו.

.

אחת מחוויות הדחייה החזקות שאני זוכרת היום ואני חושבת שאולי סיפרתי עליה פעם, היא האירוע בו בסוף כיתה י"ב,

שתי חברות שהחשבתי לחברות הכי טובות שלי,

יזמו נסיעה לחו"ל בלעדיי והציגו זאת כאילו ההורים שלהן סגרו להן את הטיול הזה בהפתעה.

כל תא בגוף שלי ידע שזו לא האמת, וזעקת הכאב שלי היתה כל כך גדולה.

הרגשתי דחויה, מרומה, נלעגת ומאוד מאוד בודדה.

אני זוכרת שלא ידעתי איך אני אשרוד את הנסיעה הזו שלהן המשותפת.

די מהר לתוך השבוע הזה, אני לא חושבת שהתנחמתי,

אבל אני זוכרת שהדחייה הזו שיקפה לי אמת מאוד ברורה: הן לא חברות שלי, ואני גם לא רוצה שהן יהיו, אפילו שאין לי משהו יותר טוב ביד.

אני גם זוכרת שבכל אחת מחוויות הדחייה האחרות שחוויתי, איך הייתי מספרת לעצמי סיפור על האדם האחר:

כמה הוא לא היה בשל,

כמה הייתי עמוקה מידי,

כמה היא לא העריכה חברות אמת,

כמה היא לא יודעת להיות חברה,

ועוד ועוד דברים שהרגיעו אותי מבחוץ.


מבפנים לעומת זאת,

הייתי לרוב משיתה את חוויית הדחייה הזו על עצמי וממלאת את עצמי כאב:

הייתי אומרת לעצמי כמה אני לא מספיק מגניבה,

לא מספיק קלילה,

לא מספיק יפה,

לא מספיק רזה,

לא מספיק עם משפחה כזו או אחרת,

לא מספיק מצחיקה או מעניינת,

לא מספיק כייפית,

לא מספיק עם התבלין הזה, נו התבלין הסודי הזה, שגורם לאנשים להידבק אליך ולרצות בקרבתך. התבלין שאני מרגישה וגאה שהיום יש לי ממנו בשפע,

ואני גאה כי הוא לא היה לי תמיד.

רקחתי אותו בהרבה עבודה פנימית לאורך השנים (אסביר בסוף מה העבודה לדעתי).

.

כלומר את חוויות הדחייה שאני חוויתי,

השתתי על עצמי והגדרתי את עצמי באמצעותן,

ובכלל בכלל לא שמתי לב לכל אותם אנשים שכן רצו אותי, שכן בחרו בי.

אני יודעת שאני לא היחידה, האם אתן יכולות להזדהות?

כשאנחנו מנסות להבין למה כל כך קשה לחוות דחייה גם אם הראש אומר אחרת (הראש אוהב לומר: גם ככה לא רציתי את האדם / התפקיד / הבילוי הזה) נראה את הקושי הזה בשני מישורים: הראשון - אבולוציוני ביולוגי - לאורך שנות האבולוציה, מבלי להיות חלק מחברה לאדם לא היה כמעט סיכוי לחיות. הפחד מלחוות דחייה בראש שלנו הוא פחד של אגו, של ענייני בטחון עצמי, אבל הגוף שלנו מספר משהו אחר - הסיפור בתוך הגנים שלנו הוא סיפור אחר לגמרי:

הגנים שלנו אומרים שמי שהשבט שלו דוחה אותו מעליו - פשוט ימות. כך מבחינה גופנית עמוקה אנחנו חוות דחייה ברמה לא מאוד שונה ממוות. השני - תפיסת ערך - מי שלמד כלכלה או מי שהוא בעל עסק מכיר את המושג המחרה. המחרה היא קביעת הערך של משהו על פי כוחות השוק. כמה שלא נאהב להודות בזה, חלק גדול מאיתנו מגדירים את עצמנו ואת הערך שלנו דרך שווי השוק שלנו - אנחנו מגדירים את עצמנו לפי האופן בו השוק מגדיר אותנו.

כך שבאופן טבעי כשמישהו שאנחנו תופסות כבר סמכר נותן לנו הערכת חסר,

אנחנו משיתות אותה על עצמנו.

וזה שוב מתחבר לנו לסעיף האבולוציוני ביולוגי - כדי לשרוד צריך להיות שייך, כדי להיות שייך צריך שיהיה לך ערך כלשהו.

וצריך שמישהו יראה את הערך הזה.

לא זו בלבד, אלא שיש לנו נטייה לרצות להיצמד אל מי שאנחנו תופסות כבעל ערך רב יותר מאיתנו, כי זה משפר את סיכויי ההישרדות שלנו.

לא שזה נכון שיש ערך רב יותר או פחות, אבל יש דברים שנראה לנו שהם בעלי ערך רב או פחות.


אתן ואני יודעות שערך הוא מושג רחב ועמוק, שהערך האמיתי מסתתר בין השורות ומבעד למילים, הרבה יותר עמוק פנימה מתפוקות, תפקודים והישגים,

אבל רובנו לא חונכנו כך, רובנו לא חיות בחברה שרואה את זה כך.

.

אבל בהתפתחות הרוחנית כמו בהתפתחות הרוחנית,

יש ערך מוסף עמוק ומיטיב לחוויות הכי חשוכות וכואבות שלנו.

ההתפתחות הרוחנית, זו שלשמה אני כותבת לכן כל שבוע, זו שאמורה לתת לנו הקשר רחב, עמוק ומנחם יותר לכל מה שאנחנו מתמודדות איתו, מספרת לנו סיפור אחר על חוויית הדחייה. מי שקוראות אותי כבר הרבה זמן יודעות, העבודה הארצית של התפתחות רוחנית היא תמיד על הציר של נפרדות ואחדות - (פרקים 3 ו-4 בפודקאסט) החתירה היא תמיד לחוויית אחדות, אבל החוויה הארצית הטבעית היא של נפרדות.

הנפרדות ניכרת בשני היבטים:

גם בהיבט של לדעת לבנות את עצמנו, לשמור על עצמנו ולגדל את עצמנו, כדי שמתוך כך נגיע לאחדות שלמות יותר, כלומר משהו בנו יהיה שלם יותר, נהיה פחות מחוררות ברמה האנרגטית וכך נוכל לחוות אחדות יותר בקלות. האופן הנוסף בו אנחנו חוות נפרדות, הכביכול שלילי יותר,

הוא ההיבט הכואב יותר, הבודד, הצודק, כל הקירות הדמיוניים וכל ההפרדות שאנחנו יוצרים בינינו ובתוכנו: הם טובים והם רעים. זה טוב בי וזה רע בי. היא יותר ממני, אני יותר ממנה, אני אשיג את מה ששיך לי, כל אלה הם ביטויים של נפרדות.

ככלל, כל מה שגורם לכן להרגיש מכווצות וקפוצות, גם אם זה כביכול דבר טוב, זה היבט של נפרדות. המודל הארצי הגשמי הוא בבסיסו בנפרדות, כך אנחנו בנויים,

ובהתפתחות הרוחנית אנחנו נרצה ללמוד לחוות אחדות בתוכנו ומתוך כך לחוות אחדות עם הכלל:

עם הטבע, עם הבריאה, עם הקרובים אלינו,

וגם עם אלה שכל כך ידענו כמה הם לא בסדר עד לפני חמש דקות והסכמנו לפתוח אליהם את ליבנו ממש ברגע זה.

.

וכל ההקדמה הזו, למי ששרדה איתי עד עכשיו, לא היתה לשווא:

חוויית הדחייה אם כן היא שיא של התפתחות רוחנית, כי היא מבקשת מאיתנו את כל המעלות של האחדות:

ראשית, היא מבקשת מאיתנו לכבד את הרצון השלם של מי שבחר לומר לנו לא.

מי שקראה את המייל של שבוע שעבר יודעת כמה זה קריטי.

ושנית,

היא מבקשת מאיתנו לייצר אחדות בתוכנו חרף ואף על פי כן!!


כמה קל לחוש אחדות כשכולם אוהבים אותי ואומרים לי כן.

כמה קל לחוש אחדות כשאני עטופה.

זה מעולה ואני מאחלת לכן כמה שיותר חוויות כאלה, זה מבורך.

אבל הרבה פעמים,

הדרך אל חוויות האחדות מבחוץ עוברת דרך היכולת שלנו לחוות אחדות בתוכנו.

גם כשאומרים לנו לא.

גם כשאנחנו חוות דחייה.

יותר מזה, בעיקר כשאומרים לנו לא! בעיקר כשאנחנו חוות דחייה!

מי יבחר בנו ברגעים הללו אם אנחנו לא נבחר בעצמנו??

לאהוב את עצמנו,

לתקף את עצמנו,

לבחור בעצמנו.

על כל דחייה שאי פעם חווינו ב - ע - ו - ל - ם.

.

מתנה גדולה מאוד נוספת של חוויית הדחייה היא בהיבט של עבודה על השיעור הרוחני.

זה נכון שלכל אחת יש את השיעור הרוחני שלהשהיא צריכה להתמודד איתו, ואתן יותר ממוזמנות לעבוד על השיעור שלכן במסגרת הקורס שהכנתי לכן,

אבל חוויית "המקום שלי בעולם" משותפת לטעמי כמעט לכולנו.

זה שיעור רוחני בסיסי שמגיע אלינו מהרגע שנולדנו ויצאנו מהגוף של האמהות שלנו, מרגע זה ואילך אנחנו פוגשות נפרדות שוב ושוב ושוב ושוב.

בגלל שזו חוויה כל כך עוצמתית,

היא מזמנת לנו אפשרות לחוות את הרגשות הכואבים שלנו במלואם, לתת להם לעבור דרך הגוף, ובכך לחוות התמרה.

מה שאנחנו עושות לרוב זה מנסות לפייס או להרגיע רגשות קשים,

והשיעור הרוחני שלנו מבקש מאיתנו משהו אחר לגמרי - לחוות אותם באופן מלא. .

ומתוך כל מה שנאמר עד עכשיו,

אני מבקשת לשלוח אתכן עם הדברים הבאים:


כולם חווים דחייה, והדחייה שאתן חוות היא קריאה שלכן לבחור בעצמכן.

אנשים שחוו דחייה והפסיקו לחוות דחייה הם לא אנשים שתיקנו את עצמם ושיפרו את עצמם,

הם אנשים שלמדו לאהוב את עצמם.

הם אנשים שלדחו את הדחייה שהם חוו ובחרו בעצמם בכל פעם שמישהו אמר להם לא.

אלו אנשים שהתפייסו עם עצמם, שהתרככו עם עצמם.

אלו אנשים שיודעים שבראש ובראשונה אנחנו אלה שצריכות לומר כן לעצמנו.

כך שגם חוויות הדחייה, שאני בהחלט לא מאחלת לנו לחוות,

הם באמת בקשה עמוקה ומאוד ברורה עבורנו -

לבחור בנו.

באהבה עמוקה ובחמלה עמוקה.

אוהבת אתכן,

תודה שאתן איתי,

טלי.

.

עדכונים ממה שקורה כאן בכל שאר הזמן בו אני לא כותבת לכן מיילים ;)

שיעור בונוס במתנה -

לכל מי שאי פעם רכשה ותרגלה את הקורס איך משלימים שיעור רוחני, מחכה לכן הפתעה בסוף הקורס - הוספתי לכן שיעור על תחושת המקום בעולם, שיעזור לכן לגדול רוחנית באמצעות החווייה של דחייה, בדידות או חוסר שייכות.

זה הוא שיעור מוקלט בו אני מנחה אתכן לאורך חמש ההתמרות איך לעבוד על החוויה של המקום שלכן בעולם - בין אם זה פיזית ברמת בית, ברמת זוגיות, מול חברות, ברמת קריירה או בכל תחום בו אתן חשות לבד.

למי שכבר רכשו את הקורס הוא מחכה לכן כאן, ומי שרוצות להצטרף מוזמנות להצטרף מכאן .

אני מאוד מאוד מאוד ממליצה לכן לעשות את הקורס הזה.

הוא משנה כל כך הרבה ברמה עמוקה ועושה זאת יחסית בפשטות.


בואו ללמוד איתי-

34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מפת הדרכים לשיקום רגשי רוחני

היי אהובות, המתנתי זמן רב עד שיהיה לי משהו בעל ערך לכתוב לכן. מייל עומק משמעותי כזה, כמו בחיים שלפני. שמתי לב, שכל הכלים הוותיקים שלנו, נדרשים לבחינה מחדש, ואל לנו לגשת אליהם אוטומטית: האם הם עדיין רל

כולם חשבו שזה היה אומץ, אבל הם לא הבינו כלום

היי אהובות, הפוסט הזה ידבר קצת על בדידות, קצת על קונספטים, קצת על פתיחת אפשרויות, ובסופו מחכה לכן הזדמנות שהיא מתנה ענקית ממני אליכן - הקורס המלא של תודעה מאפשרת אונליין - שיש בו את כל הטכניקות הכי חז

איך השתחררתי מאשליית הגודל והצורה

היי אהובות, היום אני רוצה לספר לכן על חוויה מאוד עוצמתית שחוויתי סביב מפגש שהעברתי השבוע, של פירוק אשליית הגודל והצורה שכולנו סובלות ממנה כל הזמן. הפעם משהו בה היה כל כך מזוקק, ואני כל כך שמחה לשתף את

Comentarios


bottom of page