top of page

עד מתי נתייחס לעצמנו בתועלתנות

היי אהובות ויום שלישי שמח לכן,

אני מקווה שגם הפעם נצליח להכניס קצת נשמה יתרה באמצע השבוע.

בבית שבו גדלתי, היה ערך עליון וברור: בין אדם לחברו.

כל בני האדם שווים,

יש לעזור למי שזקוק לעזרה,

יש להיות חברים טובים ונאמנים,

להשתדל לא לדבר מאחורי הגב.

האם יישמנו את הערך הזה הלכה למעשה תמיד? אני לא יודעת.

אני בטוח שלא, האחים שלי להערכתי דווקא הרבה יותר כן.

מה שכן, זה לגמרי הרגיש כמו אלומת אור לצעוד לאורה.

לכן, כמה הופתעתי, שגיליתי, שמבלי להתכוון, אני גזענית.

באמת שלא חשבתי את זה על עצמי.

אני זוכרת שהיה לנו עוזר בית, מנקה, ממוצא אפריקאי, מייקל.

הייתי ילדה ולא ידעתי עליו הרבה,

אבל אני זוכרת שהופתעתי שראיתי אותו עם ספרים עבי כרס שהוא היה קורא באוטובוס מתל אביב לכפר סבא ובחזרה.

גם הפחד המסויים שהיה לי ממנו, אדם כהה עור וגדול פיזית,

הבהיר לי שאני לא נאורה כמו שחשבתי.

.

בתואר הראשון באוניברסיטה, כבר למדתי על המוח שלנו:

כמה הוא זקוק לתיוגים האלה (תיוגים = היישום בפועל של חלוקות אנשים לקטגוריות בראש שלנו = גזענות, הכללות, הטיות ועוד תופינים).

הבנתי שזו לא אני, אלא שהמוח שלי, שלך,

שמעבד כל כך הרבה מידעים, עד שהוא חייב לתייג אותם במגירות שונות ומובחנות זו מזו.

.

פעם חברה התקשרה ואמרה לי: (סליחה מראש)

אני לא מאמינה לזה! אפילו הקקי שלי גזעני!

בלימודים לא הצלחתי להתפנות כי פחדתי שמישהו ישמע אותי,

ובתחנה המרכזית, בעוד שבחדר השירותים מלא באנשים שאני מתנשאת עליהם בלי לרצות להתנשא מעליהם, התפניתי בלי שום בעיה.

(היא לא השתמשה במילה התפניתי אבל יש גבול כמה אני יכולה לכתוב קקי בדיוור שלי, או שלא?)

.

אז הבנתי, שלא רק הראש שלנו גזעני, אלא כל הגוף שלנו.

שנות אבולוציה רבות לימדו את הגוף שלנו להתכווץ ולהשתחרר לפי מצבים רצויים ולא רצויים,

לפי מצבי סכנה או מצבים בטוחים.

בואי ננסה כמה שאלות כדי להרגיש את זה בגוף:

כמה את מרגישה רפויה או מכווצת עם כל אחת מהחברות שלך?

כמה את פתוחה או סגורה בסוגים שונים של אינטראקציות בעבודה?

כמה את מוצאת את עצמך נמשכת למקומות שלא בהכרח נכונים לך כי יש שם איזושהי הבטחה שמשהו בך משתוקק אליה? (זו השאלה הכי חשוב, את יכולה לקרוא אותה שוב).

.

אבל הגזענות חברות יקרות שלי לדרך,

הגזענות הזו שאנחנו כל כך לא רוצות שתהיה חלק מאיתנו,

היא גם גזענות פנימית.

.

מי מאיתנו שעברה תהליך מבורך של חיבור לעצמה,

של חיבור לנשמה שלה,

של אהבה עצמית,

של חמלה עצמית כמו שמלמדת כל כך יפה חברתי חני סער,

יכולה שלא לשים לב לגזענות הפנימית הזו.

אבל היא כל הזמן שם.

.

(הקטע הבא עלול להוות טריגר למי שיש לה רגישות בנושא השואה,

אנא בחרו עבור עצמכן אם להמשיך לקרוא או לא).

.

.

אני חושבת על כל סיפורי וסרטי השואה שקראתי,

על הסיפור של סבתא שלי ושל סבתא של גיא,

ואני מדמיינת את עצמי עומדת מול טור האלמנטים שמתקיימים בתוכי ומתחילה למיין,

לשימוש מוגבר מושבח, או לתכנית השמדה.

כשהטור הדמיוני עומד מול עיניי,

הסלקציה מאוד ברורה לי,

וכואב לי למיין,

אבל לפעמים אני עושה את זה בהיסח הדעת, מתוך אוטומט:

אהבה עצמית - לשימוש מוגבר מושבח

אופטימיות - לשימוש מוגבר מושבח

חוסר וודאות - לתכנית השמדה

פחד - לתכנית השמדה

חוסר החלטיות - לתכנית השמדה

חוסר יעילות - לתכנית השמדה

רעיונות מעולים - לשימוש מוגבר מושבח

זמן שקט עם עצמי ואהבה עצמית - לשימוש מוגבר מושבח

נוכחות באמהות - לשימוש מוגבר מושבח

חיבור למיניות שלי - לשימוש מוגבר מושבח

שקיעה בשטות בסלולרי - לתכנית השמדה

אכילת יתר לילית - לתכנית השמדה

ועוד ועוד ועוד.

.

כשאני רואה את עצמי עושה את הסלקציה הזו לחלקים שבתוכי,

אני רואה כמה תועלתנית אני. כמה גם הניהול הפנימי שלי הוא קפיטליסטי.

או שזה "עובד לי" או שזה "לא עובד לי".

.

והביטוי הזה של עובד לי או לא עובד שלי,

שהוא כל כך שגור והוא כביכול כל כך תמים,

אבל אין כמוהו לתאר את המרוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו אל עבר התועלות.

עבודה בלתי פוסקת,

פנימית או חיצונית,

כדי להגיע.

אבל בעצם,

לאן אנחנו רוצים להגיע? ומה חווינו בדרך?

.

כשאני שואלת את עצמי איך אני בוחרת להתמודד עם הגזענות הפנימית שלי,

אני נזכרת שכבר עשיתי דרך מאוד גדולה בהתמודדות עם גזענות חיצונית,

ואני מברכת על האופן בו אני רואה כיום בני אדם. (זה רחוק ממושלם אבל זה מתקדם יפה).

אז אני שואלת,

איך נגמלת מגזענות חיצונית?

עולות בי שתי תשובות:

הראשונה היא ידע, ההבנה. גזענות הרבה פעמים נובעת מחוסר ידע וחוסר היכרות. ככל שלמדתי על בני אדם שונים וראיתי יותר צבעים בתוכם, כך הפסקתי לראות אותם דרך ההגדרות החיצוניות.

השניה היא אהבה.

אני זוכרת את הרגע הזה בחיים שלי.

היה רדע שהבנתי שאין דבר כזה אדם מכוער,

יש אדם שאני לא רואה את היופי הפנימי שלו קורן החוצה.

(אולי זה דורש מייל נפרד כי זו היתה הארה רצינית מאוד שליוותה אותי תקופה).

ואם כן, הגזענות הפנימית שלי מבקשת גם היא ידע,

ההבנה של טבע האדם, של הנחיצות של כל החלקים למסע שלנו,

של ההבנה שתועלתנות היא קפיטליזם שלמדנו לחשוב שהוא אנחנו.

והגזענות הפנימית שלי מבקשת גם אהבה.

האם אני יכולה להכניס אהבה למקומות חשוכים?

ברור שכן.

זה כמו להכניס זר פרחים הביתה.


הוא יהיה יפה גם אם הבית מסודר וגם אם הבית מבולגן.

הוא יאיר כוך אפלולי והוא גם יאיר הול כניסה לבית מידות.

בואו ננסה,

נסו איתי ביחד:

חוסר וודאות - מכניסה שם אהבה. הופס נשמתי.

פחד - מכניסה שם אהבה. הופס נשמתי.

חוסר החלטיות - מכניסה שם אהבה.

חוסר יעילות - מכניסה שם אהבה.

שקיעה בשטות בסלולרי - מכניסה אהבה.

אכילת יתר לילית - מכניסה אהבה.

.

בהתפתחות הרוחנית אנחנו נעות כל הזמן מהנפרדות לאחדות.

זו התנועה. תמיד.

גזענות מייצרת נפרדות

אהבה מייצרת אחדות.

אני מאחלת לנו להכניס אהבה. כמה זה נפלא שיש לנו את הבחירה ואת האפשרות לעשות זאת.

כתבו לי מה חשבתן,

אני שותה את המילים שלכן בצמאון.

טלי.

מי שרוצה להכניס אהבה, מוזמנת להאזין לפרק מספר 19 בפודקאסט של אפשרויות נפתחות,

שעוסק בקלף ה"רכות".

כתבו לי בתגובה למייל הזה,

טלי

2 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

היי אהובות, הפוסט הזה ידבר קצת על בדידות, קצת על קונספטים, קצת על פתיחת אפשרויות, ובסופו מחכה לכן הזדמנות שהיא מתנה ענקית ממני אליכן - הקורס המלא של תודעה מאפשרת אונליין - שיש בו את כל הטכניקות הכי חז

היי אהובות, היום אני רוצה לספר לכן על חוויה מאוד עוצמתית שחוויתי סביב מפגש שהעברתי השבוע, של פירוק אשליית הגודל והצורה שכולנו סובלות ממנה כל הזמן. הפעם משהו בה היה כל כך מזוקק, ואני כל כך שמחה לשתף את

חברות יקרות שלי, המייל היום הוא קצת אחר, קצת יותר שיתוף ופחות לימוד, אם בא לכן להיות איתי, אשמח. מתחילות :) . היום הכנתי לי שייק, ותוך כדי חמקה לי מחשבה כזו, סוג של אגבית, על המשקל שלי, שהוא לא מה שהי

bottom of page