עוד להחזיק, עוד לשמור, עוד לשאת, עוד לעצור. עד שמגיע הפורקן. פורקן של העצב, של הכאב, של העייפות, של התסכול. אך בהגיע הפורקן מצטרף אליו הכעס העצמי: איך ומדוע נפלתי כך? שוב אני חלשה? למה? הרי חשבתי שאני כבר "לא שם"...
אך רגע. מדוע כל כך קשה לנו לראות את עצמנו מתפרקים? מדוע לאחרים כה קשה לראותנו כך?
פורקננו הוא הצלתנו. כמו הירח, כמו הווסת, כמו העץ בסתיו, היכולת שלנו להתרוקן היא המאפשרת לנו להתמלא מחדש. מחזור חדש של אנרגיה ושל אפשרויות להתחדשות.
היעדר הפורקן מייצר בתוכנו מצבורים של אנרגיה תקועה אשר מקשים עלינו בכל רובד של חיינו ושעלולים להתבטא בהמשך בבעיות רגשיות, נפשיות ורפואיות.
קלף זה קורא לך להרשות לעצמך להתפרק! עם עצמך או בעזרת אדם אחר. מותרת לך ההתפרקות, וכמה שלעתים קשה להאמין, באמת קשה להאמין, העולם יחזיק מעמד בלעדייך, לפחות לרגע או לכמה רגעים.
זכרי, היכולת שלך להרשות לעצמך להתפרק באופן מלא מקורה באמונה שלך בעצמך שיהיו בך את הכוחות לקום מחדש, מחוזקת.