את התואר השני שלי עשיתי במקום הכי מרתק ובנושא הכי מרתק מבחינתי.
למדתי תואר בשם לא ברור שנקרא "בריאות הוליסטית בשילוב אומנויות" באוניברסיטת לסלי בנתניה, שהיא שלוחה של אוניברסיטה מאוד מוכרת בארצות הברית לאומנויות ולרוח.
למי שלא מכירה את התחום זה בטח נשמע כמו שקר כלשהו,
אבל מי שלמדה שם מכירה את איכויות המוסד והוא באמת מוסד לימודים מדהים, עמוק ומיוחד עם גב אקדמי מצויין.
התואר בפני עצמו לא החזיק מים ובוטל אחרי כמה שנים, כי הוא כללי מידי,
אבל הקורסים בו היו אחד אחד מרתקים ומשני חיים! שם אגב הכרתי את אחת המורות הטובות שהיו לי, צילה זן בר צור, אני ממליצה לעקוב אחריה בפייסבוק.
את התזה שלי עשיתי על הקשר בין התפתחות רוחנית למיניות עוד הרבה לפני שזה נהיה אופנתי פה בארץ, והיא היתה אקדמית לחלוטין ללא התנסות בשטח ;)
תודו שזה מעניין! אספר בהזדמנות. ולעניינינו.
.
הקורס הראשון והמשמעותי ביותר שלמדנו נקרא "דרכים לדעת".
המרצה היתה מצויינת והיא סקרה איתנו מחקרים ודרכים שונים שנועדו לערער את התפיסה שלנו על מה אנחנו יודעות, מה אנחנו חושבות שאנחנו יודעות, מה גורם לנו להרגיש או לסבור שאנחנו יודעות, ומה אנחנו בכלל לא יודעות שאנחנו לא יודעות.
.
שם למדנו על מחקרים מרתקים על פלסבו ועל אנשים שהקריחו בזמן ש(לא) קיבלו טיפולי כימותרפיה (זה מחקר אתי בכלל?),
למדנו על איך לקרוא מחקרים בעין ביקורתית, לראות מי המזמין והממן של המחקר ולראות מה השערת המחקר ועד כמה היא דומה מידי או לא מידי לתוצאות המחקר. ממש קורס מרתק.
עבורי,
הוא חיזק תחושה שהסתובבתי איתה כבר מהתואר הראשון.
למדתי מדעי ההתנהגות וניהול באוניברסיטת בן גוריון, ובמשך שעות ישבתי עם עוד מאות סטודנטים באודיטוריום ענק ולמדנו דברים שאמר מישהו.
מי זה מישהו? למדנו מה שאמר קרל מרקס, ולמדנו מה שאמר פרויד, ופרנץ' ועוד.
.
אמנם היה חשוב להכיר גישות בסיסיות, אבל אני לתומי חשבתי שגם ילמדו אותנו איך לחשוב, לא רק לשנן מילים שאמרו אנשים אחרים. לא הבנתי מה בדיוק התוקף של התאורתיקנים האלה, הרגשתי שאנחנו נותנים להם ולדבריהם חשיבות יתרה במקום לראות אותם כמציגי אג'נדה, כפי שהם אכן היו. ואג'נדות יש הרבה.
אני חושבת שלקח לי בערך שנה להבין שעד הדוקטורט אולי, רוב מה שעושים באקדמיה זה ללמוד דברים שאחרים אמרו או חקרו לפי רצונותיהם או צרכיהם (אני צודקת?).
.
או במילים אחרות - שאלתי את עצמי ואני שואלת אתכן.
האם זו הדרך שלי לדעת?
.
לפני שנמשיך אולי תשאלי את עצמך רגע, מה הדרכים שלך לדעת? מה גורם לך להיות בטוחה שאת יודעת משהו? האם זה משהו שמורה מוערך אמר לך?
האם זה מחקר שקראת? הנסיון שלך? הלב שלך?
.
אני לא אשקר לכן. כיף לדעת. מאוד כיף לדעת.
זה מרגיע, זה מייצר תחושת שליטה בעולם, זה מייצר תחושת שייכות עמוקה.
חשבו רגע על קבוצות: מפלגה, ארגון, קבוצת חברים, אפילו כתות, בעצם כל קבוצה שהיא קבוצה מבחירה,
תגיד לכם שהם נמצאים יחד מתוך ערכים משותפים או מטרות מסויימות, וזה אולי נכון,
אבל הבסיס הרחב שלהם הוא שהם אוחזים בדעה (שימו לב לדמיון בין דעה לידיעה) משותפת.
כמה נעים ומלטף ומרכך להיות חלק מקבוצה כזו.
הם בטוחים שהם יודעים משהו שאחרים לא, והידיעה הזו מאחדת אותם.
.
אתן עדיין קוראות את המילים האלה כי אולי הכותרת עניינה אתכן, ואתם רוצות לקבל מסרים מהנשמה שלכן. אז עוד רגע, אנחנו מגיעות לשם, אנחנו סוללות לעצמנו נתיב.
לפני כן,
בואו נבין ביחד, מה הם מקורות הידע שלנו? איך אנחנו יודעות דברים כיום?
הבנה - אנחנו יכולות להבין קונספט, או לחשוב שהבנו אותו, ואז יש לנו ידיעה.
רגש - אנחנו יכולות לחוש מה אנחנו מרגישות, ואז אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות.
תוצאה רצויה - אנחנו יכולות "לדעת" מה אנחנו רוצות שיקרה. שמתי מרכאות כי הרצון משתנה בכל רגע, אז הידיעה היא נכונה לרגע נתון.
אמת פנימית - יש דברים שאנחנו פשוט מרגישות בוודאות שאנחנו יודעות. אף על פי שהייתן יכולות לצפות שאני אעודד את הידיעה הזו לפי אמת פנימית, אז אני רוצה לומר לכן, זו באמת ידיעה, היא עוצמתית, השתמשו בה, אבל אין צורך להיאחז בה ליותר מידי זמן. גם אמיתות פנימיות טבען להשתנות, כמו כל דבר בטבע. (הזדמנות טובה להיזכר שאנחנו לא מעל הטבע, אנחנו חלק מתוכו).
.
כדי לגשת ולהצליח לקבל מסרים מהנשמה שלנו אנחנו צריכות להסכים על מספר תנאים מקדימים:
1. יש מעט מאוד ידע אובייקטיבי, רוב הידע שיש לנו נמסר לנו על ידי מישהו עם מטרות כאלה או אחרות, וגם הידיעות הפנימיות שלנו הם תוצר של החברה שאנחנו חיות בה ושל עוד אלמנטים רבים שלא נרחיב עליהם כעת.
2. אין אמת גדולה מידי להיאחז בה. יש אמת או ידיעה ברמת מוצקות גבוהות יותר או פחות, שנכונות לרגע ההווה.
ועכשיו, אחרי שיש לנו רקע, אנחנו יכולות ללמוד בחוכמה ובלי סיסמאות, על מסרים מהנשמה שלנו.
הנשמה שלנו היא לא איזה גורם יודע כל ונעלה שיש בו את כל האמת לטובתנו הגבוהה. הסיבה היא שטובתנו הגבוהה זה דבר מאוד סובייקטיבי ובעיקר מונח אנושי שנוח לנו לעבוד איתו, זה גורם לנו להרגיש מוגנות (שווה!).
הנשמה שלנו (שימו לב, לא משנה מה אמרו לנו או מה אני אגיד לכן, נשמה היא מילה ארצית שמתארת משהו הרבה יותר גבוה ורחב ומופשט שקשה לשים במילים)
היא סוג של אנרגיה מאוד גבוהה שמתגלמת בגוף הארצי שלנו למטרת לימוד, תרגול וחוויית ארציות ואנושיות.
.
לכן, המסרים שנוכל לקבל מהנשמה שלנו נוגעים בעיקר לאינטרס הזה שלה.
אנא סלחו לי על המילה אינטרס, היא צרה ומרגישה חומרנית, אבל היא לא, היא רק מציגה זווית ראייה בהקשר הזה.
.
מי שרוצה ללמוד, במקרה שלנו הנשמה, ישאל את עצמו: מה אני לומדת כאן? מה אני לומדת לחוות? מה אני לומדת להרגיש?
.
כך שלמעשה, וכאן אנחנו מגיעות לנקודה אז קחו הפסקה רגע לנשימה ולריכוז,
השאלות שתוכלו לשאול את הנשמה שלכן קשורות לתחום הזה, לתחום של למידה.
יש לאנשים נטייה לשאול את הנשמה שאלות של רצון, מה הרצון הגבוה שלך וכדומה.
אני אישית לא לגמרי תומכת בגישה הזו (אני תומכת בזה שכל אחת תעשה מה שטוב לה, אבל קונספטואלית אני פחות תומכת) מכיוון שזה שם את הרצון של הנשמה מעל הרצון הארצי שלי.
.
מאחר ומי שהולכת לישון בלילה עם עם האדם שלצידי זו אני,
ומי שתלך לקניות בסופר עם הכסף שיהיה בחשבון מהעבודה בה אני עובדת זו אני,
וכך הלאה,
אני אישית מעדיפה את הרצון שלי הארצית, כל עוד הוא נבע מבחירה מודעת וצלולה.
.
מתוך כך, את הנשמה אני אוכל לשאול שאלה עיקרית והיא: מה יש לי ללמוד כאן? מה הלמידה הגבוהה?
בעיניי, זו התשובה שתיתן לכן הכי הרבה.
למה?
בגלל שהנשמה שלנו מנתבת אותנו לחוות שוב ושוב את אותן חוויות שלא הסכמנו ללמוד מהן את מה שהתבקשנו ללמוד (זה מה שאני מלמדת בקורס של איך להשלים שיעור רוחני),
אז הדבר שהיא הכי יכולה לתרום לנו הוא בלתת לנו מענה - מה היא מבקשת ללמוד כעת,
ואז,
בחיי,
זה הרבה פעמים כאילו מישהו מרח בשמן טוב את הצירים של ההתרחשות הזו,
פתאום אנחנו כזה: אה... הבנתי... או קיי...
נשימה ענקית ומרגיעה,
הכל נהיה רגע ברור וחלק ונעים,
ואנחנו יודעות איך להמשיך.
זה כמו מעין רגע של להבין תעלומה בסרט טוב.
אולי זה נשמע טוב מידי אבל מנסיון שלי ושל התלמידות שלי זה עובד כמו קסם.
כבר אלמד אתכן איך, אבל קודם סיפור קטן (וצל"ש למי שעדיין כאן במייל הארוך הזה! חשבתי להשתפר בזה אבל אני מרגישה שמי שצריכה לקרוא את זה תפנה לעצמה את הזמן בנחת).
.
לפני שבועיים בערך גיא בעלי היה בחו"ל לשבוע. יש לי אתגרים עם לישון לבד בבית, להרבה נשים שרגילות לישון עם עוד מישהו יש כאלה,
אז קצת חששתי אבל הייתי מאוד נכונה לעבור שם איזושהי גדילה וקפיצה בתחושת הבטחון האישי שלי גם בלעדיו.
.
בלילה הראשון לא ככ ישנתי טוב, הייתי דרוכה לכל רעש קטן.
אבל התעוררתי בבוקר וציינתי לעצמי בשמחה שעברתי את הלילה הראשון בשלום.
ברגע שפתחתי את הווטסאפ הכל השתנה.
קבוצת הווטסאפ של האמהות ביישוב שלי שקקה וגעשה.
בלילה היתה פריצה לאחד הבתים, ברחוב לידי.
במשך היום ההודעות נערמו כמו שרק קבוצות ווטסאפ יודעות לעשות. במאות.
דיווחים על ליקוי בסיורים ביישוב, על בעיות בשערים, מה לא.
איזה לחץ!!!
בגלל שאני מתורגלת בהתפתחות רוחנית ובלהתייחס למה שקורה בסביבה כאל הזדמנות ללמידה, התייחסתי לזה כך.
אמרתי לעצמי שלא סתם זה קורה בבוקר הראשון שהתעוררתי לבד,
ועשיתי עוד משהו שאני מלמדת בהרחבה בקורסים, וזה למנף.
כלומר, מינפתי את הרגשות שהתעוררו בי כדי ללמוד את הלמידה הזו שאני יודעת שיש לי (אמרתי לכן הרי שזה גם ככה נושא שיש לי איתו עניינים).
אמרתי לעצמי שאם כבר יש לי שם אתגרים, אני מודה לייקום שהגיש לי הזדמנות ללמידה בדרך יחסית מאוד מאוד רכה, וגם למזלנו הנזק לשכנים היה רק מחשב בנגנב ולא חלילה משהו חמור יותר, ועבדתי עם הרגשות שעלו בי בכל הדרכים שאני יודעת ומלמדת. הלך טוב.
.
כך שבגדול הייתי די "על זה".
בהמשך היום אירחנו חברים, היה מאוד כיף, ובלילה לפני שהלכנו לישון, אחרי יום ארוך ארוך ארוך, כשאני עדיין עם בגד ים מהבריכה בצהריים, דבוקה לעצמי, עייפה גמורה, אני מגלה משהו ממש ממש מטריד.
הדלת האחורית בבית לא נסגרת.
.
פשוט לא נסגרת, אי אפשר לסגור אותה.
נכנסתי ללחץ אדיר!
בדקתי אם משהו מתקע,
ניסיתי להבין מה קורה במנעול,
התקשרתי לחברים שהיו אצלנו לשאול אם הילדים נגעו במשהו,
התקשרתי לגיא לחו"ל,
הייתי בלחץ איום!
כמובן גם שהתנהגתי גרוע לילדים שלא הבינו מה קורה ולמה אני ככ לחוצה וכועסת.
הם לא ידעו שפחד מאוד גדול שלי מופעל עכשיו (לישון בבית עם דלת שאפילו לא נסגרת יום אחרי פריצה וקבוצת ווטסאפ מלחיצה ברמות). המחשבה הזו גרמה לי ממש לאבד את זה.
.
ואז, כשכבר ממש איבדתי את זה, נזכרתי שאני מורה להתפתחות רוחנית והלכתי רגע לשירותים.
לקחתי כמה נשימות ושאלתי את הנשמה המתוקה שלי, שתמיד שם כדי לענות,
היא אף פעם לא עסוקה במשהו אחר,
מה הלמידה הגבוהה כאן?
בגלל שאני מתורגלת עלתה תשובה מהר,
ובגלל שאני מתורגלת גם בלזהות מתי זו תשובה מדוייקת,
זיהיתי שזה זה.
התשובה היתה: "עוז".
וואו. מיד נשמתי, והלכתי שוב לדלת.
מתוך החיבור הזה לעצמי, לנשמה שלי וללמידה שאני מתבקשת ללמוד כאן, החלטתי שאני מתמודדת עם זה בעוז.
ממש נשמתי עוז לתוכי.
כשיצאתי מהשירותים, הבנתי שיש עוד חלק אחד שלא בדקתי,
עליתי על שרפרף וראיתי מה מנע מהדלת להיסגר (זה היה איזשהו רכיב של האזעקה שנפל וחסר את הדלת מלהיסגר, כמה אירוני),
החזרתי את זה למקום, סגרתי את הדלת והלכנו לישון.
.
זו אמנם דוגמא קטנה מאוד, אבל גם אתן יכולות לשוחח עם הנשמה שלכן בחופשיות.
לאף אחד אין מפתח אליה שלכן אין. לאף אחד.
איך לדבר איתה?
אני אציע לכן, והכי חשוב שתתרגלו.
אז ההצעה היא, פשוט לשאול אותה בעדינות ולא בדוחק,
מבלי לצפות לתשובה שאתן רוצות:
"מה הלמידה הגבוהה שלי כאן?"
.
בהתחלה אולי לא תקבלו תשובה, אבל אחרי 3 או 5 פעמים תתחילו לקבל תשובות.
.
אהובות שלי, התחלנו את המייל הזה בדרכים לדעת, ולא סתם.
איך תדעו אם זו באמת הנשמה שלכן שענתה לכן או שאתן עובדות על עצמכן?
אני לא יודעת לענות לכן, אבל אני יודעת לשתף אתכן מה גורם לי ולתלמידות שלי לדעת שזו תשובה מהנשמה שלנו ולא מהראש:
הנה הדרכים לדעת:
התשובה שהנשמה תיתן קצת מחדשת לכן. היא לא חוזרת על משהו שאמרתן לעצמכן בעצמכן מיליון פעם.
היא יכולה קצת להפתיע.
לעיתים היא מעוררת ברגע הראשון מעין מחשבה של: "מה הקשר?" ואז רק כמה רגעים אחר כך הקשר מתבהר בגדול. יש בה זרות ראשונית מסויימת שמתחברת אחרי כמה רגעים.
לפעמים היא תהיה ממש במילים שהן לא המילים שלכן. המילה "עוז" היא לא מילה שהייתי משתמשת בה באופן טבעי בהקשר הזה. אני הארצית הייתי אומרת יותר משהו שקשור ללהסתדר לבד וכדומה.
היא תרגיש לכן בגוף משהו קצת קליל, קצת אוורירי, לא איזו ידיעה נאחזת. היא תרגיש כמו משהו שפותח אתכן ולא משהו שסוגר אתכן.
כך שכולן יכולות לדבר עם הנשמה שלהן.
מה שכתבתי לכן כאן הוא לא העמקה ותרגול של שבועות, הוא מייל (ארוך כרגיל אני יודעת),
אבל הוא בהחלט צעד טוב להתחיל ללכת בדרך הזו עם עצמכן.
פשוט תתרגלו את זה!
.
מי שרוצה לתרגל את זה עם הקורס הקצר "איך להשלים שיעור רוחני" מוזמנת מאוד,
אתן שואלות המון המון המון על מתי ייפתח קורס ספירלת ההתפתחות הבא. אני מקווה שלכל המאוחר בדצמבר, אני מבטיחה לעדכן בזמן.
עד כאן להיום,
ספרו לי מה חשבתן ומה לקחתן,
מאוד מאוד אשמח לקרוא אתכן, כמו תמיד.
טלי
.
Comments