אהובות יקרות שלי.
היום נדבר על הנצחון היומיומי של "השגת האושר" על פני החיבור, ואפילו על ירבוז מצוי ותרד משובח.
אבל לפני כן, סיפור קטן.
לפני בערך שנתיים, ישבתי בפגישה עם חברה טובה. זו היתה פגישה נהדרת, קרובה, אוהבת.
פתאום, כשהושטתי את היד אל הטלפון, נתפס לי הגב בכאב רצחני!
כמה רצחני? לא יכולתי לזוז לא יכולתי לנשום. כזה.
איזה מלחיץ.
.
מיד לאחר הדייט בבית הקפה היתה לי פגישת טיפול, כמטופלת, בקליניקה הצמודה לבית הקפה.
חברתי תמכה בי ובדרך לא דרך הצלחתי להגיע אל הפגישה.
ידעתי שהכאב הזה איכשהו ישרת אותי (ידיעה קלה ודקה כמו זקיק בתוך כאב נוראי ותסכול נוראי) ועם הכאב הזה נכנסתי אל חדר הטיפול.
במהלך כל הטיפול הנעתי את הגב כמה שיכולתי,
בעמידה, בישיבה, על הרצפה, הייתי עושה את זה גם על התקרה אם הייתי יכולה.
נשמתי, ודיברתי לסירוגין (כן זה היה מוזר כמו שזה נשמע).
.
תוך כדי הפגישה, כבר נכנסנו לתכנים רגשיים, ובאחד הרגעים שאלה אותי המטפלת שאלה פשוטה וחשובה. היא שאלה:
"איך אני יכולה לעזור לך ברגע הזה?"
במצוקתי ובכאבי, עניתי לה את האמת:
הבטיחי לי, ביקשתי ממנה, שתמיד תמיד הכל יהיה בסדר.
.
התשובה שלה היתה מכוננת והיא תלך איתי לנצח.
היא ענתה לי שהיא לצערה הרב לא תוכל להבטיח לי את זה,
אבל שהיא מבטיחה לי, שהחיבור, ביני לבין עצמי, ביני לבין הייקום, תמיד יתקיים.
.
אנחנו חיות בעולם קפיטליסטי.
לפי וויקיפדיה קפיטליזם הוא: מערכת כלכלית בה כל או רוב אמצעי הייצור נמצאים ומופעלים בבעלות פרטית או בבעלות של חברות מסחריות.
בניגוד לניחוח הלא נעים של המילה קפיטליזם, הקפיטליזם מסב לנו הנאות רבות.
בזכותו טסתי במטוס בשבוע שעבר לכרתים, כי לולא הקפיטליזם, לא היתה חברת תעופה, לא היה בית מלון ובבית המלון לא היו עובדים.
האם זה טוב או לא? האם זה אידיאלי? אני לא יודעת, אבל כך אנחנו חיים:
יש לנו מים זורמים בברז, כי הברז עצמו קיים בזכות הקפיטליזם.
אנחנו יכולות לנסוע ברכב שיוצר בגלל שמישהו יכל להרוויח מזה, וכך הלאה וכך הלאה.
אבל כמובן, שהקפיטליזם מספק לנו גם הרבה הפסדים.
העמוק ביותר שבהם אולי,
שזורם בדמנו ומכרסם בנפשנו,
יהיה הרצון להגדיל את הנכסים שלנו.
.
לא רק את הנדל"ן ואת העו"ש:
את כל הנכסים.
אנחנו רוצות כמה שיותר חוויות,
וכמה שיותר עומק בחברויות,
אנחנו רוצות שהס-ק-ס שלנו יהיה כמה שיותר טוב,
שהילדים יהיו כמה שיותר _______ (השלימי את החסר..).
.
אבל חוץ מלקנות עוד ועוד מצרכים שאנחנו לא זקוקות להם
(ואני כותבת את זה בבית שבנינו והוא בהחלט גדול מצרכינו המשפחתיים),
אנחנו גם קונות עוד ועוד רעיונות.
.
חלקם מיטיבים איתנו ביותר!
אנחנו לומדות איך לחוש מחוברות יותר לייקום (היוש תלמידות נפלאות שלי),
אנחנו לומדות להיות אמהות טובות יותר,
אנחנו לומדות להעניק לעצמנו,
אנחנו לומדות להיות בריאות יותר,
אנחנו לומדות לתרגל שלווה,
וחמלה עצמית.
אבל, בהרבה מהרעיונות האלה שאנחנו קונות,
אנחנו מנסות לקנות דבר חמחקמק וזוהר מאין כמותו.
אנחנו מנסות לקנות well being.
עבור חלקנו well being זה חיבור,
עבור חלקנו well being זו משמעות,
עבור חלקנו well being זה איזון,
עבור חלקנו well being זה זוגיות.
אבל מה הבעיה טלי, תגידו לי.
מה, את לא רוצה שהכל יהיה כל הזמן יותר טוב?
את לא רוצה כל הזמן לשפר לך?
לא רצית זוגיות כשלא היתה לך?
את לא רוצה ילד שלישי אפילו שיש לך שניים בריאים והכל טוב?
ועל זה אני אענה לכן, חחחחחחח.
ברור שאני רוצה.
אני עכשיו כותבת לכן את השורות האלה מתוך בית שבנינו ואני מאוהבת בו ועדיין שוקלת לעבור דירה כי יש אלמנט מסויים בחיים שלי שמפריע לי.
.
אבל אני גם רוצה עוד משהו.
אני רוצה שנבדיל ונעמוד על המניעים שלנו ונשאל את עצמנו, מתי אנחנו "משיגות" ומתי אנחנו "מתחברות".
טבע האדם הוא צמיחה וגדילה והתפתחות. ככה אנחנו מרגע שאנחנו כבר לא בהישרדות.
השאלה היא מתוך איזה מקום אנחנו פועלות.
כאשר אנחנו פועלות מתוך המקום המשיג, הרעב, אנחנו כל הזמן יודעות מה ההישג הבא שלנו,
מה הוא צריך להיות, איך הוא צריך להיראות.
האמינו לי אני יודעת, אני עשויה מהחומרים האלה: אני יזמית, אני פרוייקטורית, אני עסקית, אני טיל מונחה מטרה שהרבה פעמים לא בדק לעומק את טיב המטרה שלו.
אבל, לא צריך להיות דינמיט בטוסיק כדי להיות מי שפועלת מהמקום המשיג.
אפשר גם להיות צבה איטית ומתוקה, שרק חושבת על היעד הבא שהיא תגיע אליו אולי, מתישהו, איכשהו.
כך או אחרת, המקום המשיג תמיד נשאר רעב, תמיד מתקשה לנוח ולתת לדברים לקרות (האזינו לפרק על קלף הקסם בפודקאסט, פרק מס 14)
המקום המשיג תמיד דואג למשהו, תמיד שם לב למה שלא יושב עדיין טוב. למה שעוד יכול להשתפר.
בפעולה מתוך המקום המשיג, ההווה הוא 20%, העתיד, הוא 80%.
רוב העשייה שלנו ביום יום נובעת מתוך המקום המשיג.
המקום שמחפש לרכוש well being.
המקום ששוגה באשליית האיזון. האשלייה הזו שיש דברים קבועים,
כשכנשיג את הצעד הבא, יהיה בנו שקט, לתמיד.
אבל שקט לתמיד יש, וגם זה לא בטוח, בעיקר אחרי סוף החיים.
.
כאשר אנחנו פועלות מתוך המקום המחובר, הידיעות שלנו הן קצת אחרות:
אנחנו יודעות מה אנחנו רוצות ומה אנחנו לא רוצות להרגיש בתחנה הבאה,
אנחנו לא נעולות על הפורמט או על הצורה של התחנה הבאה,
אלא מקוות שהיא תתגלה בצורתה השלמה, זו שלא יכולנו לדמיין.
כשאנחנו פועלות מתוך המקום המחובר, מקננת בתוכנו ידיעה כמו ציפור מעט טורדנית,
שגם התחנה הבאה לא תביא למצב של "איזון", אלא תהיה רק תחנה בדרך לשלב הבא בהתפתחות.
כשאנחנו פועלות מתוך המקום המחובר אנחנו מחזיקות בתוכנו את חוסר השלמות הקיומית שטמונה בכל דבר,
יודעות שהיא תלך איתנו באשר נלך.
אנחנו לא מחפשות את התיקון, אנחנו מחפשות את הגילוי,
אנחנו לא מחפשות את שיהיה אנחנו מחפשות את מה שכבר יש,
אנחנו לא מחפשות את האושר, אנחנו מחפשות את החיבור.
חיבור עמוק יותר לעצמנו,
לייקום אולי,
לאנשים הקרובים אלינו,
ושוב לעצמנו.
.
השבוע דיברתי עם הילדים שלי על כך שבכל שניה נולדים עשרות תינוקות בעולם. זה הדהים אותם והם שאלו על זה שוב ושוב בהמשך השבוע, זה מספר פשוט בלתי נתפס.
וכשאני כותבת לכן היום,
אני חושבת לעצמי,
איך בכל שניה ביממה, מיליוני אנשים,
הורגים את החיבור ובוחרים בלהשיג.
להשיג הצדקה לרגשות שלי,
להשיג פתרון לבעיה שלי,
להשיג אוכל טעים לרעב שלי,
להשיג את השלמת המשימה שלי.
.
אבל איך זה קשור לתרד ולירבוז?
מי אוהבת תרד? פשטידת תרד, מאפה תרד טעים.
שקית תרד של חברת שטראוס נמכרת במחיר 15 שח ל-200 גרם.
שווה או לא, תחליטו בעצמכן.
ובכמה נמכר ירבוז? ומה זה ירבוז?
ירבוז הוא עשב שוטה שצומח בגינות ובחצרות, אבל למעשה, כפי שלמדתי מספר הליקוט (מומלץ),
הוא בכלל תרד של קיץ, והוא לגמרי לגמרי חינמי.
כמה ירבוזים עקרתי בכל השנים בגינה שלי!
מאז שלמדתי להכיר את הירבוז, אני קוטפת ממנו בכל יום ומוסיפה אותו לאוכל (בדיוק כמו תרד). הוא מאוד טעים.
.
הירבוז יותר זמין, הוא בחינם, הוא בוודאות לא מרוסס כי הוא גדל אצלי ולא בשדה מסחרי,
והסיבה היחידה שאני לא הכרתי אותו היא שאף אחד לא מכר לי אותו.
.
אז מה זה בכלל חיבור ולמה אנחנו מעדיפות להתרכז במה שיהיה ובמה שצריך להשיג מאשר במה שכבר ישנו?
למה יותר קל לקנות שקית תרד שטוף מלקטוף ירבוז בגינה?
כי חיבור דורש מאיתנו המון דברים שקשים לנו.
הוא דורש מאיתנו לנכוח עם מה שיש ברגע הזה בלי לרוץ לרגע הבא.
הוא דורש מאיתנו לנשום נשימה עמוקה, לפעמים זה מלחיץ.
הוא דורש מאיתנו להתמודד עם חוסר וודאות ולנשום אותה לתוכנו.
הוא דורש מאיתנו להכיל מורכבות ולא לדמיין עתיד מושלם,
הוא דורש מאיתנו להרגיש את הרגשות שלנו,
גם את הפחות נעימים (ראו פוסט שלי באינסטגרם בנושא).
הוא דורש מאיתנו לעשות את הדבר הכי קשה בעולם שבזכותו הרשתות החברתיות כל כך מצליחות!
הוא דורש מאיתנו להיות ברגע הזה.
.
השגת well being מנצחת בתוכנו את החיבור יום יום,
שעה שעה, דקה דקה, שניה שניה.
היא זוהרת יותר, מנצנצת, מבטיחה.
ואני, את, במה אנחנו בוחרות?
האם אנחנו מסוגלות לבחור בחיבור קצת יותר מבהישג?
כתבו לי מה אתן חושבות.
חיבוק,
טלי.
.
.
ועוד שיתופון - קלפי "אפשרויות נפתחות" הגיעו סוף סוף לצומת ספרים. תודה על האמון שלכן לאורך כל הדרך.