היי אהובות,
השבוע היה לי סוג של מזל. התלבטתי אם לכתוב "מזל" או מזל, ובחרתי לכתוב מזל, בלי מרכאות.
והמזל שלי היה לחוות כאב רגשי גדול,
תוך כדי ערות מלאה,
ולדווח לכן באופן ישיר ככל שאני יכולה איך אני מתמודדת עם כאב בצורה שמצמיחה אותי משמעותית,
וממליצה גם לכן.
כשאנחנו מדברות על התפתחות רוחנית להתמודדות הרגשית יש חלק חשוב וגם קריטי. אי אפשר לדלג עליו.
.
זה מייל אישי שלי, אבל אתן יודעות כבר שהאישי הוא קולקטיבי, כולנו חוות דברים דומים,
כולנו תלמידות ומורות זו של זו.
אז, השבוע חוויתי כאב רגשי גדול.
מאוד מפתה בטח לדעת מה היה, מה קרה, מי פגע בי ולמה,
אבל תכף תראו, זה ממש לא משנה. את מה שאני עתידה לתאר לכן את מכירות מעצמכן, מהסיפורים שלכן, וזה מה שחשוב.
כך שבמקום לחשוב ולהסתקרן על הכאב שלי ועל מה היה בו (דבר מאוד טבעי אגב), אתן מוזמנות בשורות הבאות לחשוב על הכאב שלכן.
אגב, הייתי בשמחה משתפת אתכן, אין לי כאן פאסון,
אבל יש לי מחוייבות לשמירת הפרטיות של אנשים בחיי,
וחשיבותה עולה על האטרקטיביות של המייל הזה.
.
יומן כאב, דיווח זמן אמת.
כמה משפטים שנאמרו, בהקשר שנאמרו, העליבו אותי והכאיבו לי עד בלי די.
זה מה שהתנהל בתוכי:
המילים האלה שנאמרו, כל כך מכאיבות לי! אני ממש מרגישה את זה בכל הגוף!
איך היא / הוא העזו לומר את זה!!! כמה פעמים כבר צריך להסביר! למה להגיד דבר כזה מאחורי הגב?
עולים בי כעס, כאב, רגשות יוקדים וחמים ורעים! הם מרגישים רעים.
הגוף ואני רוצים להדוף את הכאב.
אנחנו מנוסים אני והוא, יש לנו מלא שיטות מעולות. אנחנו מעולים בלצאת צודקים וחכמים.
אנחנו מוצאים יחד הסבר רציונלי - פיצחנו למה זה לא אשמתי, למה זה לא הגיע לי, כמה זה לא בסדר, כמה העוול גדול, כמה זה לא הוגן פיצחנו גם למה האדם האחר, נקרא לו X, טעה או טעתה, פספס, כמה הוא תמיד לא בסדר איתי. שקט מדומה מתחיל להיכנס למערכת שהיא אני.
.
אחר כך המוח מתגייס לעזרה,
פנקסי הדמיוני מונח בכף ידי ואני נזכרת בכל אותן פעמים דומות שהאדם הזה גרם לי להרגיש כך.
היה את האירוע ההוא, והאירוע הזה, והשיחה הזו שם, ועוד אחד ועוד אחד.
הסיבות לכמה אני בסדר וכמה X לא בסדר נערמות בערימה גבוהה ומוצדקת.
אני כביכול מרגישה טוב יותר, אבל אני ממש לא.
הטיעונים הלוגיים השאירו אותי בתוכי צודקת ובודדה.
אם מישהו יאיר עם פנס פנימה, הוא לא ימצא אור ואהבה,
הוא ימצא איבה, צדקנות, קורבנות וכעס. הרבה כעס.
.
זה בערך השלב בו אני נזכרת שאני מורה להתפתחות רוחנית,
ושאני תמיד מלמדת ואומרת שכאב הוא מדרגות להתפתחות רוחנית,
ושכשאנחנו לומדות להרחיב את היכולת שלנו לחוות כאב אנחנו לומדות את היכולת שלנו להרחיב עונג,
ואני מבינה, אין לי ברירה.
העמידה הצודקת ליד הכאב מרגישה כמו תחושת שליטה כוזבת.
היא לא עוזרת לי, היא הופכת אותי לנוקשה, והכאב מרגיש פחות מפושט, אבל יותר אפל ונקמני.
המחשבות שלי כבר הלכו למיני נקמות קטנות, כי הכאב רוצה שה"צדק" ינצח,
והוא מוכן לשלוף חרבות בשביל זה.
.
מחילת הכאב עדיין פועמת בתוכי.
אני יכולה לסתום אותה בחול ובצדקנות,
ואני יכולה להיכנס אליה, לעבור דרכה, בתקווה לצאת נכונה יותר לעצמי מהצד השני.
במה אבחר?
במה את היית בוחרת?
.
או קיי טלי, אז כאב הוא מדרגות נעות להתפתחות רוחנית,
אז יאללה, תעמיסי את כלי העבודה, בואי תהיי מורה להתפתחות רוחנית על עצמך,
רגעים כאלה הם הmoney time שלך. עשית את זה בעבר, לימדת כל כך הרבה נשים לעשות את זה. עכשיו תורך.
כך אני אומרת לעצמי בעידוד.
יאללה,
נכנסתי.
.
נשימה, ועוד אחת.
טוב, אני נכנסת למחילה. מהלך התמודדות עם כאב בפעולה.
שימו לב, וקחו מה שנכון לכן ולדרך שלכן.
שלב א' - מה בדיוק אני מרגישה עכשיו? מה הרגש שאני מתמודדת איתו?
לא הכעס, מה קורה לי מתחתיו?
הרי הכעס בעצמו כועס על רגש אחר שאני מרגישה!
אז מה אני באמת מרגישה?
אני כועסת כי אני מרגישה שנעלבתי, אני כועסת כי כואב לי, אני כועסת כי אני מרגישה נבגדת,
אני כועסת כי אני מרגישה לא אהובה,
אני כועסת כי אני מרגישה שנמאס לי לחוות את זה.
.
או קיי, הבנתי, זה מה שאני מרגישה. תלמידות שלי יודעות, מהרגע שמצאנו את הרגש, אנחנו מתמסרות אליו.
אני לא מרחמת על עצמי,
את זה כבר עשיתי קודם. אבל אני נותנת לרגש הזה לנכוח בתוכי.
אני מתמסרת אל הרגש הזה באופן מלא.
אף אחת לא רוצה להרגיש היעלבות נניח באופן מלא, אבל בשבילי, זו הדרך הבטוחה לצאת מהצד השני, אל אור ולא אל חושך.
(זו אחת הלמידות החשובות ביותר בהתפתחות רוחנית. מי שרוצה ללמוד על זה יותר, זה המקום)
ומאחר ואני חומר וגוף, והגוף שלי הוא הדבר שדרכו אני חיה פה, אני בודקת - איפה בגוף שלי אני מרגישה את הרגש הזה?
כל רגש נמצא איפשהו בגוף. אין כזה שלא. תבדקו.
מצאתי. הוא כואב לי באזור בית החזה ובבטן. איזו הרגשה איומה.
אבל אני לא בורחת.
אני והרגש הזה יושבים באותו חדר, הוא לא הולך ואני לא הולכת. אני מתה לעוף משם, אבל אני נשארת.
אני מאמינה ביכולת הטנספורמטיבית של רגש. היא חוללה כל כך הרבה ניסים בחיי ובחיי התלמידות שלי.
אני לא אפנה לה עורף, גם אם לשהות עם הרגש הזה זה בלתי נסבל בעליל, וזה בדיוק מה שזה.
.
כשאני מוכנה לזה, אני נכנסת כולי לאמבטייה של הרגש הזה.
כן, עדי כדי כך אני מוכנה לחוות באופן מלא את הרגשות הגרועים האלה.
למה? כי אני יודעת שאם לא אעבור דרכם, הם יישארו תקועים ותוקעים בתוכי.
נושמת, ונכנסת.
אני ממש מדמיינת את עצמי בתוך אמבטייה של הרגש הזה.
הוא ואני אחד.
כשאני אמצה אותו, הוא יתייתר. אני יודעת שאם אחפף אותו, במובן מסויים הוא יישאר בתוכי.
אני לא מפחדת שהרגש הזה יידבק אליי. יש לי אומץ לחוות אותו כי הוא לא אני.
הוא רק מקום שאני מבקרת בו.
.
שלב ב'- מתחברת לספירלת ההתפתחות שלי ושואלת - מתי הרגשתי בדיוק כך?
כל רגש שכואב מאוד כנראה יושב על חווייה רגשית אחרת מהעבר שלי,
אחרת הוא לא היה עד כדי כך כואב.
כאבים גדולים הם אינם בדידים.
אני יודעת את זה כי בפעם הזו נפגעתי עד כדי כך, ואני יכולה להרגיש שזה לא פרופורציונלי לגודל האירוע.
אני מרגישה את זה כי ביררתי את זה עם עצמי, ובגלל שאני יודעת שכמעט תמיד זה כך.
מה שכואב לך (או לי) עכשיו, הוא רק שכבה שיושבת על כאב קדום יותר לא מספיק מעובד.
.
כששואלות את השאלה: מתי הרגשתי בדיוק כך,
התמונה עולה מהר מאוד. היא הרבה פעמים תהיה מפתיעה.
הגשש הרגשי שלנו חכם יותר מהמוח השכלתני שלנו.
.
אני נזכרת במהירות.
גיל 18, יום כיפור, אירוע שהיה. אותה הרגשה בדיוק.
תחושת בגידה מסויימת, אני מרגישה אשמה כמו הר, ולא מבינה למה אני מרגישה עד כדי כך גרוע.
.
שלב ג'- גדילה. במה גדלתי עד כאן?
אני יודעת, שכל כאב כזה נועד להגדיל אותי, לפתח אותי עוד יותר, לאפשר לי עוד צמיחה בשיעור הרוחני שלי.
אני מחפשת בעדינות סימנים מעודדים ומוצאת-
כמה אני אוהבת את עצמי יותר היום,
כמה אני ערה יותר לתחושות האלה שמתקיימות בי,
כמה חלק מהשיעורים שלי הוא ללמוד שאני אדם טוב,
ללמוד להיגמל מלחשוד בעצמי,
והאירוע הזה נותן לי הזדמנות לבחור שוב בלסמוך עליי.
.
פאוזת מנוחה. בשלב הזה, כשאני טובה אל עצמי עם הכאב שלי,
השומרת המגוננת החמושה מתיישבת, מניחה את הנשק, עושה לעצמה כוס תה דמיונית,
ואני יכולה לראות את חלקי. איפה אני טעיתי, איפה אולי אני יכולתי לנהוג אחרת.
אני פנוויה לזה רגע.
אני לא מבטלת את הכאב שלי, אבל אני כבר פחות צריכה לעמוד על המשמר שמישהו ייראה כמה הוא מוצדק,
נתתי לו את המקום הזה בעצמי.
.
שלב ד'- מה הלמידה הגבוהה שלי?
אני שואלת את הנשמה שלי, יש לי שיח חופשי איתה, גם לכן יכול להיות (הסברתי במייל של שבוע שעבר, מי שלא מוצאת כתבו לי ואשלח לכן)
היא עונה לי תשובה אישית וכואבת,
שתמיד מדוייקת בטירוף.
"כשאת פועלת בעולם את יכולה גם לפגוע. לא תוכלי לייצר חסינות מלאה, לא אצל עצמך ולא אצל אחרים".
כך היא אומרת לי,
אאוץ' זה כואב לי.
ואני מבינה, שבלי הלמידה הזו, אני אשאר במקום.
אולי האירוע הזה בכל זאת בא לגדל אותי.
ה- 2 או 3 אחוזים של לקוחות לא מרוצות שלי, יכול לקרוע לי את הלב.
כשלקוחה לא קיבלה את מה שהיא רצתה, אין לי איך "לכפר" על זה.
זה לא כמו מערכות יחסים קרובות שיש בהן בסיס רגשי רחב ותמיד אפשר לבחור שוב לדבר, שוב להתקרב.
האם אני יכולה להמשיך את העשייה המקצועית שלי גם עם הידיעה הזו?
האם אני יכולה לחוש את הרגש הזה בלי לרוץ לתיקייה שלי שבה מתועדות כל התודות והמילים הממיסות?
אולי.
.
שלב ה' - עולה לגובה.
שלב ה' זה למתקדמות, אבל במחשבה שניה, כולכן מתקדמות. אתן כאן איתי.
אחד הכלים הכי מדהימים שקיבלתי במתנה הוא ניסי לחלוטין והוא תמיד עובד לי,
אני אחלוק אותו איתכן.
לא המצאתי לו שם (תנו לי רעיון?) ואני אשלב אותו בהרחבה בקורס ספירלת ההתפתחות הבא (אני יודעת שהרבה מכן מחכות אבל עדיין אין לי מועד, אעדכן ברגע שיהיה),
וזה עובד כך.
בגלל שהרובד הארצי מאוד דחוס, ברגשות, במחשבות, בקונספציות (בעיקר בקונספציות!) אז הרבה פעמים קשה לנו לחוש אמת מזוקקת.
גם את של עצמנו, ובעיקר בדיאלוג עם האחר.
אז מה שאני עושה, וזה מבחינתי אגבי לחלוטין ולא מיסטי, אני לא מדליקה קטורת ולא יושבת בתנוחת לוטוס,
זה לעלות לגבוה שלי,
ולפגוש שם את הגבוה של האדם האחר, ולעשות שם שיחה.
אולי זה קצת לא ברור אני אנסה להסביר.
דמיינו שני אנשים עומדים זה מול זה ברחוב, ועכשיו דמיינו שיש להם כמו שכפול כזה גבוה למעלה בחלל או איפה שבא לכן,
והחלק הזה הגבוה, משוחח הרבה יותר ברוגע.
יש שם כוונות אמיתיות,
אין שם אגו,
יש שם מפגש נטול רעשים.
אני הכי עושה את זה הרבה עם הילדים שלי, זה עובד גם מעולה עם תינוקות.
אני רגע עולה בדמיון ושואלת אותם בלמעלה מה הבקשה העמוקה שלהם.
פעם אחת עם הבן שלי זה הציל אותנו מתקופה נוראית ביחסים. התשובה שלו אליי שם בגבוה שינתה הכל.
.
אז עליתי לגבוה, וראיתי שם משהו שנתן לי הרבה תשובות. אני לא אחלוק את זה איתכן, כי שוב, זה לא שלי,
אבל זה גרם לי להרגיש אחרת לגמרי עם הסיטואציה,
זה גרם לי לרצות להיות בקבלה גדולה יותר,
זה גרם לי לאיזשהו ייאוש מתוק,
כלומר ייאוש לא חסר אונים,
אלא ייאוש שמבין שלא הכל אפשר לפתור, וזה ממש ממש בסדר.
.
ובחזרה לעולם האמיתי.
אחר כך, בשיחה שהתקיימה, יכולתי להיות גלויית לב, לא הייתי תוקפנית כמו שהייתי לו לא הייתי מעבדת את הכאב בצורה הזו,
ועכשיו אני בגדול די אחרי,
קודם קצת כאב לי,
אבל עכשיו, הכאב כבר בורח לי מבין האצבעות,
אני כמעט ולא יכולה לאחוז בו יותר.
זה היה רחוק מלהיות נעים,
אבל אני יודעת שמהכאב הזה,
התרחבתי ולא התכווצתי.
.
כתבו לי מה חשבתן,
אני רוצה לשמוע מה מכל זה לקחתן להתמודדות שלכן עם כאב.
.
טלי.
.
.
דברים נוספים:
תודה על ההזמנות מטעמכן להרצאות, ההרצאה "שיעורים רוחניים בחיים האמיתיים" ואני, שמחות לפגוש אתכן בחיים האמיתיים. עוד מידע וקישור להזמנת ההרצאה https://www.taliwittenberg.com/home.
מי שהשיתוף למעלה נגע לליבה, מוזמנת להאזין לפרקים בפודקאסט על שבירה, שבר וסבל. אני יודעת שהם לא נשמעים מבטיחים, אבל הם דווקא כן. כאן הפודקאסט או רשמו ארבעים ושמונה ימים של אפשרויות נפתחות באפליקצייה בה אתן מאזינות להסכתים. https://taliwittenberg.podbean.com/