היי אהובות,
כיף לכתוב לכן.
כשניסיתי להיכנס להריון הראשון שלי, זה לקח משהו כמו שנה.
זה אולי לא נשמע הרבה, אבל הייתי יחסית צעירה,
לפחות בעיניים של עצמי.
הייתי בת 33, ותמיד הרגשתי מאוד פוריה,
ובכל חודש בחודשו כשהגיעה הווסת, הייתי כאובה ומאוכזבת.
אבל יותר מהאכזבה על הכשלון להרות שוב ושוב,
היה משהו אחר שפשוט חירפן אותי.
בתור מישהי שהחיבור לעצמי הוא פקטור מרכזי באיך שאני חיה את חיי, או לפחות מנסה,
הייתי מזועזעת
מבגידת האינטואיציה שלי.
.
ברוב החודשים, הייתי פשוט ב-ט-ו-ח-ה שאני בהריון.
בטוחה!!
כל הגוף שלי דיבר הריון, כל הנשמה שלי דיברה הריון,
כל כולי הייתי בהריון, פרט לעובדה הקטנה,
ש.. לא הייתי בהריון.
.
זה קרה לי גם בחיפוש זוגיות. כמה פעמים פגשתי את ה"אחד", חלמתי, תכננתי, בניתי, חשתי, הרגשתי , "ידעתי", ובסוף דבר לא קרה.
ויותר מזה, כשהתבוננתי בדיעבד ראיתי שבפועל לא היה בינינו כלום! כל מה שהיה היה בתוך הראש לי. כל מה שהיה היה צבוע בהשתוקקות שלי. מכירות את זה?
.
מתישהו, במהלך הנסיונות להיכנס להריון, בין הזרעה לבדיקה ולשיטוט אינסופי בפורומים של הריון (פסים דמיוניים זה אני) הבנתי שאני בעצם לא יודעת כלום.
הבנתי שאני מתעסקת פה עם משהו שגדול ממני,
ובחרתי במודע להיכנע אל חוסר הידיעה,
עצרתי את המרוץ,
ו... אתן יודעות, כבר שמעתן את הסיפור הזה המון פעמים מנשים שונות -
בערך באותו רגע נכנסתי להריון, וממנו יצא בני הבכור אורי.
.
בהתנסות הזו למדתי הרבה דברים, למדתי את כוחו העצום של ה"לשחרר" והבנתי גם למה זה עובד ואיך עושים את זה בתכלס (אם מעניין אתכן כתבו לי ואכתוב על זה מייל בשבוע הבא),
אבל בעיקר למדתי משהו מאוד משמעותי שמלווה אותי היום והוא:
פחד והשתוקקות מחריבים אינטואיציה.
.
כלומר, כאשר אנחנו משתוקקות למשהו, גמורות שהוא יקרה, חייייייבות את זה,
האינטואיציה שלנו לרוב עוברת למצב שאט דאון. (עוד מעט נסביר למה ומה כן לעשות, אבל רגע).
אבל יש עוד מצב בו האינטואיציה שלנו כבויה,
והוא מצב של פחד מאוד גדול.
כולנו מכירות את זה,
בפחדים איומים או בחרדות נוראיות, אנחנו בטוחות, מרגישות בכל הגוף שלנו שמשהו נורא קרה או עלול לקרות,
כל החיישנים שלנו מדברים את זה, וכמעט תמיד (איזה מזל) הם טועים.
.
בעבודה שלי אני פוגשת הרבה פעמים את ההתקשות הזו - כשפחד גדול או השתוקקות גדולה הופכים או מתחפשים לתחושת בטן עמוקה, לאינטואיציה.
הרבה פעמים, ובדקו אם עצמכן אם זה קורה לכן,
משהו בסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו,
משהו בחוויית השליטה המדומה של "לדעת",
גורם לנו לגבש עמדות שכביכול (!!) מבוססות על ידיעה פנימית,
אבל הן פעמים רבות מבוססות על סיפור טוב, סיפור שסיפרנו לעצמנו ומצא חן בעינינו.
אבל... בגלל שאני שליחה של חיבור ושל הקשבה עצמית,
אני מתחילה להרגיש כאן לא בנוח בכתיבה הזו.
כי.. אז רגע,
מה עם כל הקטע של להקשיב לעצמנו, ולסמוך על עצמנו, ולהיות קשובות לאינטואיציה?
אם אני רק מדברת פה על מתי היא לא עובדת?
אז כן!
לאינטואיציה תפקיד חשוב מאוד, בואו נקשיב לה,
אבל בואו נדע מתי ואיך.
נשים לב:
אם אנחנו בהשתוקקות עוצמתית או בפחד עוצמתי,
יש סיכוי שהאינטואיציה שלנו צודקת,
אבל לא בטוח.
לעומת זאת,
כשאנחנו שקטות מבפנים,
כשאנחנו נכונות לעצמנו ובוטחות,
הו שם, אפשר לסמוך על האינטואיציה הרבה יותר.
.
שימו לב אהובות שלי,
זה מה שיבאר לכן את הסוגיה לרוב:
ברגע שאתן מנסות להקשיב לאינטואיציה שלכן, שאלו את עצמכן בכנות:
האם האינטואיציה שלי מבוססת על צורך בשליטה? (מפחד או מהשתוקקות או מסיבה אחרת) או שהיא מגיעה ממקום חופשי ושקט יותר?
. ועכשיו, קחו אוויר, כי אנחנו עולות למעלה ברמת העומק וברמת היישום.
.
הסיבה שפחד והשתוקקות מכבים אינטואיציה היא שאינטואיציה זמינה לנו כאשר אנחנו בנוכחות.
כלומר, כאשר חלק גדול מהוויה שלנו נמצא ברגע הזה.
ברגע הזה אין אגו, אין מטרות גדולות מידי, ישנה הווייה מסויימת של שיויון נפש.
המערכות לא רצות קדימה ואחורה ופנימה והחוצה,
אלא פשוט נוכחות, וכך פנויות לחוש את האינטאיציה.
יפה וע-ירומה. לא זוהרת מידי, לא מבטיחה הבטחות,
ידיעה פנימית ושקטה.
.
ומה עם רמת הנשמה? האם לנשמה יש את התשובות למה נכון לנו תמיד?
בעיניי לא.
הנשמה היא שותפה שלנו למסע, היא לא גורם יודע כל.
ובכלל, אין ממש דבר כזה גורם יודע כל (איזה באסה אני יודעת, גם אני הייתי רוצה שיהיה),
אלא מכלול גורמים שפועלים בסנכרוניות מופלאה.
דמיינו רגע את היקום כמו ים גדול,
שמכיל אינספור יצורים ואינספור גרגירי חול ואינספור צדפים ואין ספור טיפות מים.
האם יש מישהו שיודע להעיד מה המיקום הנכון לצדף?
האם יש מישהו שיודע בדיוק באיזה תצורה יגיע הגל הבא?
כשחושבים על זה כך,
זו הזדמנות עבורנו לשחרר עוד רובד של שליטה,
ולהבין שאינטואיציה היא כלי רב ערך עבורנו,
אבל גם היא לא משהו שאפשר להיאחז בו.
אין ממש משהו שאפשר להיאחז בו, כמה שאנחנו משתוקקות לזה.
.
גם בהשתוקקות וגם בפחד יש הרבה מרמת הנשמה, ולכן הן גם מאוד עוצמתיות.
כמובן שיש בהן מימדים ביולוגיים וחברתיים ועוד, אבל לא בזה אנחנו עוסקות כאן.
.
בתוך החיים שלנו כאן, הנשמה היא לא משהו בהכרח גבוה מאיתנו כמו שאנחנו רוצות לחשוב, אלא בעצם הוויה מסויימת שמתגלמת בנו, בנות ובני האדם.
לנשמה יש משיכה עזה לחוויות ארציות עוצמתיות.
היא מבקשת לשתות מכמה שיותר מעיינות כאן על כדור הארץ, לטעום כמה שיותר טעמים.
אל תחשבו שהנשמה בהכרח מחפשת דברים נשגבים.
אלו אנחנו שמחפשות את הנשגב,
שמתגעגעות להיותנו משהו אמורפי וגבוה יותר מגוף אנושי וארצי עד כאב.
הנשמה מחפשת ללכת את החיים האלה איתנו יחפות,
מרגישות את הכל, חוות את הכל.
.
כשאנחנו פונות לאינטואיציה שלנו, אנחנו לא בדיוק בשיח עם הנשמה שלנו.
כשאנחנו שקטות ונוכחות,
ופונות אל האינטואיציה שלנו,
אנחנו פונות אל החלק שבנו שהוא חלק מההכל הגדול.
אנחנו פונות למאגר מידע עצום ואינסופי בו הכל הוא חלק מהכל.
כל הנשמות, כל בני האדם,
כל עץ ועציץ ופרח,
נוכחים,
והידע שאותו אנחנו מחפשות, פשוט מונח שם. שקט.
.
אז איך כן אפשר להקשיב לאינטואיציה? הנה 3 דרכים:
1. אפשרות ראשונה - לנסות להרגיע את הפחד או את ההשתוקקות, כדי להשקיט את רעשי הרקע. יש הרבה דרכים ולא אאריך עליהן כאן כי המיילים שלי מתחרים במגילת העצמאות, אני סומכת עליכן שיש לכן את הדרכים שלכן.
.
2. אפשרות שניה - להגביר את הנוכחות בגוף ברגע הזה. גם כאן יש הרבה דרכים, הפשוטה ביותר היא ללכת יחפה על אדמה, או אפילו למשמש את הגוף שלי, ולנסות להתרכז באיזשהו איבר בגוף, לכמה דקות. תנסו?
.
3. אפשרות שלישית - לנסות לתרגל את חוויית האחדות בגוף.
אתן יכולות להיעזר בפרק על אחדות כאן (גללו למטה לפרק 3), או במדיטציית אחדות (שתעלה לחנות באתר בימים הקרובים).
.
אשמח ממש לשמוע מכן,
מה היחסים שלכן עם האינטואציה שלכן?
סומכות עליה יותר, או פחות?
המייל הזה עשה לכן סדר? או בלבל?
אשמח לכל תגובה מכן,
אני כל כך אוהבת לקרוא את המיילים חזרה שלכן.
תודה,
טלי.
..