לפני 66 שנה, בשנת 1955, ביום הראשון לחודש דצמבר,
נכנסה רוזה פארקס, אישה שחורת עור,
אל האוטובוס בדרך לעבודתה בבסיס חיל האוויר במאקסוול בארצות הברית.
באותה תקופה, נוסעים שחורים היו מחוייבים לפנות את מקומם לנוסעים לבנים באוטובוס.
כפעילת זכויות אדם מובילה למען שיוויון זכויות, שאף זכתה להשכלה ולזכות הצבעה מה שהיה נדיר באותו הזמן,
היא התפוצצה מבפנים בכל יום כשנסעה בתחבורה הציבורית וראתה בני אדם שחורים מפנים את מקומם למען בני אדם לבנים.
יום יום היא היא ראתה את העוול הזה מתרחש כנגד עיניה.
שוב ושוב ושוב.
אבל אותו היום, ב1.12.1955, לא היה עוד יום רגיל.
זה היה יום חמישי, אחרי שבוע שלם של נסיעות באוטובוס,
ורק 4 ימים לאחר השתתפותה בהפגנת ענק כנגד רצח שבוצע בנער שחור כתגובה לכך ששוחח עם אישה לבנה ברחוב.
משהו בתוכה פעפע,
והוא גרם לה לאיזושהי התפקעות, שבתגובת שרשרת הובילה לאחד הצעדים הכי נועזים שהיא ביצעה, ושלימים שינו את העולם.
באותו היום, כאשר הנהג הורה לרוזה לפנות את מושבה לטובת נוסע לבן שצריך לשבת, היא סירבה.
המצב הזה היה כל כך מאוס עבורה,
והיא היתה מוכנה לעשות צעד קיצוני ומסוכן עבורה כדי לשנותו.
עוד באותו היום היא נעצרה.
מעצרה הוביל לשביתת האוטובוסים הגדולה של מונטגומרי שבמהלכה נוסעים שחורים סירבו לעלות על האוטובוסים שכפו הפרדה גזעית.
לימים, הובילה שביתה זו להוצאה מהחוק של ההפרדה הגזעית בתחבורה הציבורית.
.
איך היתה זו דווקא רוזה פארקס שעשתה את הצעד הנועז הזה?
מה היה בתוכה באותו רגע שגרם לה לעשות צעד שישנה את חייה וחייהם של עוד רבים אחרים לעד?
אני לא בדיוק יודעת.
אפשר למצוא המון סימנים מקדימים.
אבל אני יודעת בדיוק מה לא היה בה.
לא היתה בה את ההסכמה לחוות שוב ושוב את אותה החזרתיות עם הדבר שהכי הפריע לה בעולם.
יתרה מזאת,
היא החליטה להפסיק לקבל את הסבל ואת ההוקעה כגזירת גורל.
והיא החליטה לפעול באומץ, גם אם התוצאה לא היתה מובטחת, בכלל לא.
כולנו מלאות בהסכמות שהסכמנו להן,
והמון ציותים שאנחנו מצייתות ל"נהג האוטובוס" הדמיוני של חיינו.
נהיינו באיזה שהוא מובן אדישות לאותו לופ שחוזר בחיינו שוב ושוב ושוב,
אנחנו כמו מסכימות להגיע שוב ושוב לאותה נקודה,
כי פשוט ככה זה, זה הגורל, או הדפוס.. או העולם.
מאחורי הלופ הזה כנראה מסתתר שיעור רוחני שאנחנו מתבקשות ללמוד.
כשאני מסתכלת על המשתתפות בקורס ספירלת ההתפתחות,
אני רואה נשים שהחליטו לפעול אחרת אל מול אותו דבר חוזר בחייהן שהן כבר ככ רגילות אליו.
אני רואה אותן,
אחרי שנים של הסכמה להישאב שוב ושוב אל אותו המקום,
מוכנות להיכנס פנימה,
ולבחון אותו מעיניים אחרות אחרות לגמרי.
וכאילו זה לא מספיק מאתגר (וזה מאתגר מאוד)
אני גם רואה אותן מסכימות לפעול מולו שונה, מהאופן בו הן פעלו כל חייהן.
המילים הללו אולי נשמעות פשוטות, אבל הן לא.
ההסכמה לפעול בכיוון שונה כנגד איזושהי אינרציה פנימית שאנחנו ככ רגילות אליה,
האומץ,
הכניסה אל הלא נודע,
הן בכלל בכלל לא מובנות מאליהן.
כמו רוזה פארקס,
גם מי שנכנסת לתהליך של ספירלת ההתפתחות או לתהליך משמעותי אחר,
יוצאת אל משימה "מוגזמת" ו"מופרכת".
היא הרי נכנסת לחפש את השיעור הרוחני שלה,
ואפילו להשלים אותו ולסיים אותו!
לפעמים זה נשמע כל כך מוגזם ויומרני, להשלים שיעור רוחני... ממש הגזמה.
הגזמה כמו להתנגד לחוקי המדינה הנוקשים על שחורים.
החתירה שלנו אל עבר האושר שלנו, אל עבר השחרור מכאבים רגשיים כרוניים,
אל עבר חופש פנימי,
מותרת לנו,
היא מגיעה לנו.
מותר לנו שיהיה לנו טוב.
כשאתן קוראות את המילים הללו, חשבו לעצמכן, איזה לופ חוזר שוב ושוב בחיי ואני מוכנה לשקול לחוות בו שינוי?
אשמח לשמוע מה חשבתן על הפוסט הזה,
כתבו לי בתיבת הצור קשר שבאתר.